בתוך הג'ונגל בסבך העצים המשתלחים פרא, הסתובב סביב עצמו זאב רעב. הוא ניסה להחביא את עצמו מאחורי שיח גבוה לשלוח עיניים אורבות בין סבך עלים צפוף ולהמתין לארוחה מזדמנת. ג”ירף תועה, תאו בודד, או בופלו מזדקן, הוא מוכן אפילו להסתכן ולשלח את שיניו בצבוע קשיש, העיקר לסתום את החור הנורא הזה בבטן. מרחוק, הוא מבחין בשועל שמנמנם קלות בצל העצים מתגונן מהשמש הקופחת. המחשבה על תפריט המכיל בשר שועל לארוחת צהרים מוצאת חן בעיני הזאב והוא החל עושה את דרכו אל השועל המנמנם. נחירותיו הקצובות של השועל השכיחו מהזאב כמה כללי

אלוקי הוואסח – מאת אהוביה ארציאל מומלץ להתאים את הסיפור עם מעשים שמתאימים לשבט\סניף שלכם. אחרי זה אפשר ומומלץ לפתוח דיון על הנושא. הייתי רוצה שיגידו עליי שעליתי לשמיים במרכבות של אש או לפחות בסערה או במעלית עם מוזיקת רקע מרגשת. במקום זאת, עליתי לשמיים מחוץ מתחת לארון רעוע מלא בגואש שנפל עליי בחדר צוות. כן, לא משהו מרגש או נפלא, אפילו לא נקי עם כל השפריצים של כחול וירוק שעפו לכל כיוון כשזה קרה. הדבר היחיד שעבר לי בראש כשרחפתי למעלה היה שלפחות על הבושה הזו מגיע לי גן־עדן. פקיד הכניסה קרא את שמי ונכנסתי

בעיירה רחוקה הייתה קהילה של יהודים.  רוב יהודי הקהילה היו אנשים פשוטים, מאמינים, עניים קצת, שכיבדו מאוד את הרב שלהם ובאו אליו כל בוקר לקבל ברכה. וככה, כל בוקר, היה הרב מברך את אנשי הקהילה בהמון הערכה ואהבה. אנשי הקהילה הרגישו את האהבה של הרב ולכן בכל בוקר חיכו לתשומת הלב המיוחדת של הרב, להערכה שלו כלפיהם, לברכה שהייתה מכוונת לכל אחד ואחד מהם. לאחר שהיו מקבלים את הברכה, היו אנשי הקהילה הולכים לעבודה. רובם הגדול היו עובדים קשה. הם היו דייגים, מוכרים בשוק, עגלונים וכ'ו. היה בעיירה יהודי אמיד אחד, שלא

סיפור לבין המיצרים- לשבטים בוגרים

באחד מן הימים, הגיע המורה לכיתה כהרגלו וראה קבוצת תלמידים צועקים, רבים, מעליבים ומקללים זה את זה. הוא ביקש את הקשבת הכיתה וניגש אל הלוח, לקח בידו גיר וצייר קו אופקי פשוט. לאחר מכן ביקש המורה מתלמידיו להעלות רעיונות כיצד לקצר את הקו, בכל דרך שעולה על דעתם. לכל תלמיד היה רעיון אחר: אחד הציע למחוק את הקו מצד שמאל, השני למחוק מצד ימין, עלו גם הצעות להוריד קטע מהאמצע, או לקפל את הקו לכמה חלקים...  לאחר ניסיון זה, ביקש המורה מתלמידיו לקצר את הקו - אך בלי לגעת בו או להשפיע עליו בשום צורה. התלמידים שתקו

שלום ערן, כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר. אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך. רק לפני כמה שעות הסתיימה מסיבת יום ההולדת שעשיתם לי בבית החולים. היה כל כך כיף לראות את כל החבר'ה שבאו לבקר אותי, והשמחה היתה גדולה. כשנפרדנו שאלת: "אוקיי, אודי, אז מתי אנחנו מתראים שוב?" השבתי לך אז בחיוך רפה, שהסתיר בקושי את הסערה שהתחוללה בתוכי:

קריאים לחניכים החדשים את תפילת הדרך (לא להגיד את שם ה') ושואלים אותם למה לפי דעתם אתם בחרתם להקריא את תפילה הדרך ונותנים לחניכים לענות תשובות שהם חושבים ואז אתם עונים ש"בעצם תפילת הדרך היא לא רק תפילה אלה גם ברכה לשנה החדשה בא אנחנו מבקשים שלא יקרא לנו כלום  בדרך לא יהיה קשעים עם החניכים או המדריכים בהדדיות אלה  שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם שהשבט ילך בדרך טובה ומגובשת וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ אל המקום שבוא אנחנו רוצים להיות בתור שבט וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב

אַהֲרֹן, אִישׁ עֲסָקִים יְהוּדִי הַמִּתְגּוֹרֵר בְּלוֹנְדוֹן בִּצַּע עִסְקָה גְּדוֹלָה וְקִבֵּל אֶת שְׂכָרוֹ בִּמְזֻמָּן. בְּצֵאתוֹ מִן הָעֲבוֹדָה הָיָה בְּמִזְוַדְתּוֹ סְכוּם שֶׁל כְּמֵאָה אֶלֶף לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג. הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהִתְקַדֵּם יוֹתֵר מִכַּמָּה עַשְׂרוֹת מֶטְרִים, וּמִיָּד הִתְנַפְּלוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה גּוֹיִים, וְדָרְשׁוּ לְקַבֵּל לִידֵיהֶם אֶת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁבְּיָדָיו. אֲנָשִׁים אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה עָקְבוּ אַחֲרָיו וְיָדְעוּ עַל הָעִסְקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּצַּע. הֵם אִיְּמוּ

ילד קטן נכנס לבית קפה והתיישב באחד השולחנות.הוא שאל את המלצרית שניגשה אליו כמה עולה גלידה עם קצפת וסוכריות.“עשרה שקלים”, השיבה לו המלצרית.הילד ספר את מטבעות הכסף שהיו בידו, ושאל את המלצרית:“כמה עולה גלידה רגילה בלי קצפת וסוכריות?”המלצרית השיבה לו בחוסר סבלנות בולטת: “חמישה שקלים!”.הילד הביט שוב בכסף שבידו ואמר: “אני אקח גלידה רגילה.”המלצרית הסתובבה והלכה וכעבור כמה דקות הביאה לו את הגלידה. היא זרקה את החשבון על השולחן והלכה משם.הילד אכל את הגלידה וכשסיים קם ויצא מבית הקפה.כשהמלצרית ניגשה לנקות את

הנני לאורות. הקב''ה קורא: ''אברהם אברהם'' והתשובה- ''הנני''. ''הנני''- לכל שליחות מטעם ההשגחה העליונה, לכל פקודה מאת ה' גם הקשה והנשגבה ביותר. ''הנני''- מייד, ללא שאלה וללא תנאי. ''הנני'- כולי, ללא שיעור וללא שינוי. ומסתבר, ''הנני'' של אברהם אבינו הוא תורה, לזרע אברהם לדורות עולם, אדם מישראל לפי כוחו, זמנו ומקומו צריך לומר ''הנני'' ''הנני''- לכל אשר נדרש ממנו לפי כוחו, באותו זמן ובאותו מקום, ''הנני''- לכל אשר ידרש לכלל ולפרט, לכל שליחות ואם בלתי נעימה, אם קלה ואם קשה, אם הפסד ואם של שכר. ''הנני''

"יש ים אחד, ולים הזה יש חוף, ויש לים הזה אופק. ובני האדם תחילתם החוף, והאופק מגמתם. והאופק מאיר בזהרורי-פלא, קסמיו מרמזים: בואו אליי בני האדם, אני רז הרזים, אני פלא-פלאים, מגלה לעתיק יומין. אבל בני האדם אינם מעיזים. הם חולמים חלומות, אבל הם פוחדים להגשים. מפני שהחיים הם ים, והדרך אל האופק רצופה מערבולות, מערבולות ההולכות ומתעמקות, מערבולות נוראות. ועליי חוף, משכן בני האדם, מרביתם-תרביתם, מערבולות גם שם, מערבולות חול ואבק, מערבולות מחנק, והוא חודר לעיניים, ואוטמן, וסותמן. והאופק נחנק והאופק נשחק,

בסיעתא דשמיא(: בימי קדם, לפני שהקימו את מכבי האש ואת סילוני המים, בכל פעם שהייתה פורצת איש בעיירה היו התושבים אצים רצים ומביאים דליי מים כדי לכבות את השריפה. בעיירה היה מגדל גבוה; סיכמו ביניהם התושבים כי בראש המגדל יעמוד אדם, ותפקידו יהיה לעמוד על המשמר. אם וכאשר תפרוץ שריפה, הוא יריע בחצוצרה וכל התושבים ידעו לעזוב את עיסוקיהם ולבוא לעזור בכיבויה. אל העיירה הגיע נער תמים מהכפר הסמוך. הוא ראה את האדם העומד בראש המגדל ושאל אותו לעיסוקו. "בכל פעם שפורצת שריפה, אני תוקע בחצוצרה וחיש מהר השריפה

בס''ד ובהשתדלותנו משוגע זו לא מילה גסה יותר!!! / תאיר בן ארוש 'סליחה?!' שאלתי קצת תפדח. 'כן אדוני, מה בשבילך?' ענתה לי אחות רוסיה, בטח עלתה לארץ לא מזמן. 'אני רוצה תרופה', עניתי. 'איזה תרופה אתה צריך?' שאלה הרוקחת בלחץ. 'תרופה בשביל להיות משוגע'. 'מה?!' התבלבלה ברוקחת, ולאחר מחשבה קצרה אמרה: 'אולי תרופה נגד שיגעון.. ככה יש לנו'. 'מה? חכי. לא הבנת.  תרופה בשביל להיות משוגע. אני רוצה להיות משוגע!' הרוקחת הסתכלה עליי במבט מוזר. 'בשביל להיות משוגע?' סליחה אדוני, אבל אתה טעית! פה זה בית מרקחת. פה קונים

ערכו של הכוכב הבודד! חבר שלנו הלך על חוף נטוש במקסיקו בשעת השקיעה,כאשר טייל להנאתו ראה ילדה במרחק. כאשר קרב אליו הבחין שהיא גוחנת לקרקע, מרימה משהו וזורקת אותו לים. היא חזרה על כך פעמים אחדות.כאשר החבר שלנו קרב יותר, הוא ראה שהילדה אוספת כוכבי ים שנשטפו אל החוף ומחזירה אותם לים. החבר שלנו עמד נבוך, הוא הגיע אל אותה ילדה ואמר:"ערב טוב, ילדה, תהיתי מה את עושה?""אני מחזירה את כוכבי הים בחזרה למים,עכשיו יש שפל וכל הכוכבים האלו נשטפו לחוף, אם הם יישארו כאן, הם ימותו מחוסר חמצן". "אני

מתחת לגבעה תלולה וגבוהה עמדו שם סוסים, מיספרם - חמישה. אל ראש הגבעה, כך הם אומרים צריך להעלות עגלת שעורים. חמישתם נרתמו מיד למבצע וגם נרתמו לאותה עגלה לקחו נשימה עמוקה לכל סוס והחלו למשוך עגלה בלי היסוס! העגלה היתה כבדה והגבעה היתה גבוהה אבל הסוסים לא נכנעים הם ממשיכים וממשיכים... עד שפתאום, אחד הסוסים הרגיש קצת עייף, הסתכל לצדדים ומיד כשאפאחד לא הסתכל הוא טיפס על העגלה במהירות עצומה וחשב לעצמו בשלוה: "לא נורא"" "הם סוחבים את העגלה ממילא!" עצם את העיניים והלך לו לישון חשב

סיפור לנו על שני צעירים, קבלו במחיאות כפיים סוערות את הגיבורה- ציונה- הטובה בבחורות! והגיבור שלנו, למי ששואל: נער החלומות- ישראל... ציונה שלנו, אם לומר ת'אמת, ידועה ברבים כבחורה מ-ו-ש-ל-מ-ת! החכמה והיפה ביתר בכיתה, ולכן לא פלא שכולם רוצים בקרבתה. (זה לא המקום להמשיך ולמנות אך ציונה באמת הטובה בבנות) וכמובן שגם ישראל- הוא הבחור המושלם חכם ונחמד- הטוב מכולם וכמובן שכמו בכל האגדות והסיפורים ציונה וישראל- הם חברים. האהבה ביניהם הייתה עזה במיוחד, וכולם ידעו שהם יתחתנו יום אחד... וכך הם גדלו וגדלה גם האהבה,

"עובר אורח שהתקרב לעיר גדולה שאל אישה בצד הדרך, "איך האנשים בעיר זו?" החזירה לו האישה: "איך היו האנשים במקום שממנו אתה בא?" "נוראים:, אמר הנוסע. "מרושעים, לא ראויים לאמון, נתעבים." "אה," אמרה האישה, "תמצא בדיוק כאלה בעיר שמולך." זמן קצר אחרי שהלך האיש לדרכו הגיע עובר אורח אחר, ואף הוא שאל את האישה על טיבם של האנשים בעיר שמולם, ושוב שאלה האישה איך היו האנשים במקום שממנו בא האיש. "הם היו בסדר גמור. הגונים, חרוצים ונדיבים. הצטערתי מאוד

אפשר לעשות כקומיקס :) בבוקר אחד גיל שהוא ממש ילד רגיל שמע בסניף פעולה על תורה, עשייה, הגשמה. גיל לא היסס ומיד- החליט להפוך לנחמד! את עולמו לשנות, ומהר, כי כך המדריך אומר. הוא ארז בזריזות תיק והחליט להפוך לצדיק. אל תיקו יאאסוף לו מצוות חסודות, נאות וטובות. את העולם הזה יתקן במהירות וב''עזר השם''. עם תרמיל וביד יש לו פרח- יצא את הרע לנצח! לא עברו 2 דקות, וחיש- הנה זקנה חוצה את הכביש גיל בשמחה בלי לחשוב העביא ת'זקנה את הרחוב אבל היא התחילה לצעוק: שיעזוב אותה התינוק! היא בכלל צריכה להישאר בצד השני האחר!..

לי ואחיה תום ישבו ליד גדת הנהר ושיחקו באבנים. השמיים היו כחולים, השמש חיממה בנעימות, ותום שרק שריקה איטית מהרווח שבין שיניו הקדמיות. "את יודעת", אמר תום, "אומרים שמי שמצליח להקפיץ אבן על הנהר שבע פעמים, משאלתו תתמלא". "אף אחד לא יכול להקפיץ שבע פעמים", גיחכה לי. "אני יכול", ענה תום בשלווה, ובעודו ממשיך לשרוק, הקפיץ שבע פעמים אבן מעל הנהר. "מה תבקש?" שאלה לי. "אני לא יודע, יש לי הכל" ענה תום בחיוך, מרים את רגליו היחפות למעלה. "שמש, מים

פרח לב הזהב לאם אחת היו שלושה בנים, אהבה האם את בניה, וגם הבנים אהבו אותה אהבה רבה, פעם חלתה האם מחלה קשה קראו הבנים לרופאים לרפא אותה. אך איש לא ידע לרפא את החולה, כי היתה המחלה קשה מאד. היה שם בעיר עוד רופא אחד זקן. קראו הבנים גם לרופא הזקן. בא הרופא, בדק את החולה ואמר: יש פרח אדום, ולב-זהב לו. אם תריח ממנו החולה - תרפא אמר לך למצוא את הפרח הזה? אמר הבן הבכור - אם אלך אני מי יאכיל את החולה ומי ישקה אותה? אמר הבן השני - אם אלך אני מי ינקה את הבית? אמר הבן הקטן ושמו משה- אני אלך למצוא את הפרח. לקח

סיפור ליום ירושלים  הרב עודד וולנסקי  (פורסם באתר ישיבה) אני לוקח מהיום לאחורה עשרים שנה, ואני מוצא את עצמי בתל אביב עם חבר שלי, עוסקים באיזה דבר מצווה כללית, ומחכים לרגע שיחוס ויחמול עלינו הקב"ה וכבר נברח מהסאונה הנוראית של תל אביב. היה כל כך חם שאף אדם לא עבר ברחוב ואף מונית לא עברה בשעה כזו. אנו עומדים בשמש הזו שעה ורבע ושום דבר לא קורה. ואז החבר שלי מרים את ידו ועוצרת לידנו מונית. נכנסנו ונשכבנו במושבים האחוריים, נפלנו 'כפגרים מתים'. הנהג מתחיל לנסוע... חם, חם, וכל רגע יש רמזור. לא הולך

"מזבלה, רמאללה, הבחור שלכם קשור ברגליים בויידים, יושב על הברכיים, עוד שנייה אני דופק לו כדור בראש. אמרתי לו - "יש לך בקשה אחרונה?"...... ואליהו, שלושה מנוולים רוצחים עומדים לרצוח אותו בדם קר, מזבלה ברמאללה - ככה אתה הולך לסיים את החיים, אוטוטו היה אמור להתגייס, יותר משנה במכינה, מתכונן. "יש לך בקשה אחרונה?" הם חושבים שהם אדוני העולם, הם לוקחים חיים.  הוא אומר להם "כן". "מה?" עונה אליהו: "כוס מים". אז הם השיגו שם כוס והשיגו מים ונתנו לו. שיחררו

דרור בישיבה התיכונית היה אחד הילדים השובבים. יעקב, חבר שלו סיפר: "כמו השחר שמפציע לאט, כך גם הגאולה. קמעה קמעה היא עולה", הקריא אהרל'ה. הם דיברו על תהליכים. על התקדמות איטית בלי ניסים וקיצורי דרך. "מתאים לי הביטוי הזה 'קמעה קמעה', ממש מתאים לי", אמר דרור. "אני לא יכול להגיע להיות צדיק מיום אחד".  ואהרל'ה הסבער שזה בדיוק הרעיון. לא רק תהליכים של עם לוקחים זמן, גם של אדם. "אבל אני לא רוצה לוותר לעצמי...", "זה לא ויתור, זה הבנה איפה אתה נמצא ולאן אתה רוצה

סיפור על שמחה-"הכל בגלל הדלי" =19.5pxפעם נזרקו ר' זושא ואחיו ר' אלימלך לכלא על שלמדו תורה ולימדוה ברבים. בעבר בכלא היו דליים שבהם היו עושים את השירותים, ומאותם דליים היה נידף ריח רע בכל התא. כשנכנסו ר' אלימלאך ור' זושא החל ר' אלימלך מתעצב ובוכה. שאלו ר' זושא: "אחי מדוע אתה בוכה?" ענה לו ר' אלימלך: "מה אינך מריח את הריח הרע ששורר כאן? והרי ידוע שאסור ללמוד תורה במקום שבו יש ריח רע, ומה נעשה על הביטול תורה שנגרם לנו? על זה אני מצטער". ענה לו ר' זושא: "וכי למה למה

בס''ד ובהשתדלותנו האבן כל אבן מוצאת את עצמה יום אחד מחוץ לחממת המחצבה-היא מוצאת את עצמה בנחל. ושם,מחוץ למחצבה היא נפגשת עם המושג "זרם",בתחילה אין היא יודעת בדיוק מהו זרם. אין היא חשה את הכוח הטמון בו,טבע הנחלים שהם זורמים אל הים מגובה מסויים לגובה נמוך יותר,ובהמשך הירידה-גדלה המהירות. אבנים פזורות לכל אורך הנחל,ואין בו אבנים שוות,לכל אבן שקעים ובליטות,כל אבן מתגאה בבליטותיה. לפעמים אבים מתאחדות ובונות סכר,הסכר מסוגל לעצור את הזרם,אך זו דרכן של אבנים:כל אחת רוצה להיות מעל המים ואף אחת לא