פעולה על כבוד

מסר: לכבד אנשים אחרים
אמנם כולנו מדריכים חרוצים שמכינים פעולות מראש. אבל תמיד קורה איכשהו שנתקעים בלי פעולה... רגע לפני שהחניכים באים. אז במיוחד בשבילכם מאגר הפעולות הגדול והעדכני בארץ!

פעולה על כבוד

הודעהעל ידי כפיר ורהפטיג מדריך באתר » 06 ספטמבר 2015, 11:38

נותנים סיטואציה בה תגובתו של החניך תראה על הכבוד שהוא נותן לאחרים,  לדוג' :
' אתה זורק עטיפה של חטיף בשביל, האיש הבא מעיר לך, מה תהיה התגובה?'
ומחלקים לחניכים 3 פתקים של(מצ"ב)
"אני אקשיב לו וארים את הנייר מהשביל" ,
"אני אקשיב לו, אחכה שהוא ילך ולא יעשה כלום"
ו-"אני לא ישים עליו, למה מי הוא?!?!"
 
נותנים את הדמויות הבאות: איש מהקבוץ שאני מכיר, סתם איש מהרחוב, מורה בביה"ס , המחנך שלי בביה"ס , מנהל בי"הס, סתם ילד מהיכתה, חבר קרוב ומדריך משבט אחר. (כלאחד לפי האזור שהחניכים שלו גרים/ גדלים...) 
ואז שואלים "אם האיש הבא היה אומר לך את זה, מה היתה התגובה?" וכל אחד מרים את התגובה לדעתו, ככל שהאיש פחות חשוב בעינהם(נגיד מנהל ביה"ס לעומת מדריך של שבט אחר) והחניך בכל זאת יכבד, נותנים לו יותר ניקוד, המטרה להגיע לכמה שיותר נקודות ומי שישלו הכי הרבה נקודות, ז"א שהוא נותן הרבה כבוד (לדאוג שהכל יהיה בהומור, שאף חניך לא יחכה לכם בשיחים בדרך הביתה...)
 
 2. מבקשים מ-2 חניכים לצאת החוצה ולהכין הצגה לכל השבט, ובנתיים אומרים לשבט שכשהם באים להציג לא לתת להם להציג, ולהפריע או פשוט לא להקשיב.
אח"כ מוציאים אותם שוב (או 2 חבר'ב חדשים) ואומרים לשאר השבט שיקשיבו וישתפו פעולה.
 
ואז שואלים את המציגים- איך היה לכם יותר נעים? ולמה? - ואת שאר השבט- מה דעתכם? איך הייתם מרגישים במקומם?
 
 3. דיון- (לא חייבים את השלב הזה...אבל זה סתם יכול לחזק את כל העניין)
נותנים דמות מחיי היומיום, אתם, מורה, כל אחד אחר שהם אמורים לשים עליו ובדר"כ לא עושים את זה, ושואלים האם היחס שלנו למורה הזה, חוסר הכבוד, משתווה לאיך שהתייחסנו עכשיו לחברים שניסו להעביר את ההצגה? אם כן, למה? אם לא, למה?, קיצר לנסות לכוון את הדיון לכך שהם יצטרכו להסביר למה זה בסדר התנהגות כזאת? ...(ככה ממשיכים עד שממש תעצבנו אותם, וזה הזמן להתחיל לרוץ... חחח סתם!)- לא יהיה להם מה להגיד....וזה השלב לעבוד לשלב הרביעי והמשכיל...
 
4. הנחש בא-החניף שעומד עם החבל, חובט את החניכים, אם הם לא יקפצו- זה יפגע בהם. את הכבוד ניתן לקבל רק אם אתה בעצמך מכבד את האחרים, כי אחרת- אם לא תכבד, גם אותך לא יכבדו!
 
 
 
 המסר! - לא משנה מי עומד מולך ועד כמה אתה אוהב או לא אוהב אותו, בן כמה הוא ,מאיפה הוא בא ומי החברים שלו - חייבים לתת כבוד לאותו הבנאדם!  כמו שלכם לא נעים שלא מקשיבים ומתייחסים לדברים שלכם, תאמינו, אתם לא היחידים, למי שעומד מולכם זה לא נחמד באותה המידה!
תנו כבוד לאחרים, ובתמורה קבלו את הכבוד שמגיע לכם, ומגיע לכם!!!
 
 צ'ופר-
לכבד אותי-כי אני, אני
לא בגלל שאני גדול
,גיבור או מלכותי
ולא בגלל שאני
לובש טוקסידו מלאכותי.
לכבד, לא לדרוך אחד על השני
כי צריך שיהיה כבוד הדדי
לכבד-זה דבר ראשון
 לכבד את עצמך
ואח"כ את כל הסובב אותך.
אז בואו נפרגן, נכבד ונחייך
ואת האחר לא נבייש! =)
 
כבוד
סיטואציות לדיון:
 
1.כל השבט נפגש לארוחת ערב בשעה שמונה וחצי, כרגיל עשינו הרבה רעש וצחוקים וכעבור חצי שעה-יצאה אישה והתחילה לצרוח עלינו שאנחנו עושים רעש וזה עושה לה כאב ראש. איך נגיב? מצד אחד השעה לא כל כך מאוחרת,בסה"כ 9 בערב,וזה איזור ציבורי ככה שמותר קצת לצחוק..זה לא שצרחנו עד כדי כך...ובכלל-מי היא שתצרח עלינו ככה?איזה זכות יש לה?
 2.אותה סיטואציה,הפעם זאת המחנכת שלנו שצועקת עלינו להיות בשקט-מצד אחד,פה זה לא בית ספר,והיא לא יכולה להגיד לנו מה לעשות-ומצד שני,פאדיחות...אח"כ אנחנו רואים אותה בבית ספר ולא נעים שהפרענו לה ככה...איך נגיב?
 3.אותה סיטואציה-רק שהפעם זאת ילדה משבט ניצנים שבאה ומתעצבנת עלנו,איך נגיב הפעם??היא בסה"כ ילדותית,מה היא מתלוננת?אפשר לחשוב שהיא הולכת לישון בשעה כזאת...
4 .ובפעם האחרונה..אותה סיטואציה,בל זאת אמא של אחת מבנות השבט-איך נגיב הפעם?הרי זאת אמא,וצריך לכבד אותה..
 למה היה הבדל בין הפעמים?אמא,מורה,אישה זרה,וחברה-האם לכולם מגיע כבוד? האם צריך לכבד אותם באותה מידה?למה בכלל צריך כבוד?מה בכלל החשיבות של זה?ואם כן,אז לפי מה קובעים למי מגיע כבוד ולמי לא? לרוצח ואנס מגיע כבוד??איזה פרמטרים קובעים למי מגיע יותר כבוד ולמה?
-          פינוקיו- לא לדרוך 1 על ה2
-          סלט פירות- להבין שיש סוגי אנשים שונים,לכל אחד יש רגשות שונות\מחשבות שונות,דעות וכו', צריך לכבד, להקשיב ולא לתפוס את המקום שלו\ה
-          המשחק עם הידיים-החניכים עומדים במעגל ונותנים ידיים בהצלבה אחד לשני.הם צריכים להשתחרר...אם הם לא יחשבו הם יסתבכו עוד יותר...צריך לחשוב עלכל מילה שיוצאת לנו מהפה!
-          סיפור- שקופים (מצ"ב)
 
צ'ופר-
 
אדרבה- 
תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו 
ולא חסרונם. 
ושנדבר על אחד את חברו בדרך האושר 
והרצוי לפניך. 
ואל יעדה שום שנאה מאחד על חברו חלילה... 
ותחזק אותנו באהבה אליך 
כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל 
נחת רוח אליך 
אמן-כן יהי רצון" 
(ר' אלימלך מליזאנסק)

 
שקופים
"כמעט שלא הבחנתי בה, באותה אישה. היה זה יום שישי, השעה שלוש אחר-הצהריים בקירוב. בדרכי הביתה נכנסתי אל אחת מרשתות המזון לקנות מצרכים אחדים שחסרו לנו לכבודה של שבת. המקום הומה אדם, נחפזים למלא עגלתם מן השפע הגדול, אצים רצים, ממהרים. שעון החול אוזל, החמה שמה פעמיה מערבה ועוד מעט קט השבת תאיר פניה. תורים ארוכים השתרכו לעבר הקופות. ההמתנה ממושכת, מייגעת. עומדים בחוסר מעש. בימות החול מנוחה היא דבר מעייף...
אני מניח כי כל אותה שעה שבה עמדתי עטוף מחשבות סתמיות, אף היא הייתה שם. מן הסתם הייתה שם גם אתמול, גם שלשום. אולי הייתה שם בכל אותן פעמים בהן ערכתי כאן קניות. תחילה לא הבחנתי בה כלל. היא נמנית על הזן הזה של הבריות שאין העין שולטת בהם, לא כל שכן כאשר העין מוקפת מדפים מלאים על גדותיהם במיני פיתוי ומתיקה. במה השתנתה הפעם הזאת שבה נפקחו עיניי וראיתי? נעים היה לי לומר כי כוחי עמד לי להסיר את הלוט מעיניי, אך לא כך היה הדבר. דומה כי זכיתי להבחין בה רק לאחר שראיתי כי האדם שעמד לפניי לא השגיח בה כלל ועיקר. הוא התעלם, אותו האיש, פשוט התעלם, לא עלה על דעתו לשלוח לעברה אף לא מילה קטנה של הכרת תודה, ואולי כלל לא שת לבו לכך שידיה טיפלו ביעילות בשפע המצרכים, אורזת, קושרת ולבסוף מניחה בסדר מופתי בעגלה. והיא... ראיתי בפניה, היא לא ציפתה שיודה לה ולא כאבה את שתיקתו, סוף סוף היא ממלאת את תפקידה...
כמעט השלימה האורזת מלאכתה, אך חפיסת הקמח, שקרע נפער בשוליה, התפזרה לכל עבר, ונתנה סימניה במוצרים שזה עתה ארזה. "סליחה אדוני", היא אמרה, מבטה מבויש, כאילו בה תלויה האשמה, והחלה לנקות את הקמח בכל כוחה. משהו במילה "אדוני" שיצאה מפיה הרעיד את לבי. זו הפעם הראשונה בה שמעתי את המילה הזו מפיה של אישה שהתכוונה למשמעותה הפשוטה, "אדוני". ביקשתי לסייע במלאכתה, אך היא סירבה, ובחלוף כמה רגעים שאריות הקמח נמוגו והאישה מיהרה להביא שקית אחרת מן המדף. משתמה מלאכתה של האורזת, שילם האדון חשבונו לקופאית, נטל את העגלה, והפטיר: "הכול כאן כל כך אטי, עוד מעט שבת, אנשים לא מבינים?!"  
קל להן, לעיניים, לעמוד על המוטל עליהן מתוך כישלונם של אחרים, וכיוון שנחמץ לבי לנוכח התעלמותו ממנה, נתתי דעתי עליה.
היא הייתה אישה נמוכת קומה. מהמבטא ניכר שהיא עולה יחסית חדשה. והיא הייתה הרה, מאד הרה... לבושה בסרבל עבודה שעליו חקוק שם מקום עבודתה, ו"לשירותך תמיד" בכתב עגול על סרבלה. מטפחת לבנה מהודקת על ראשה, כמו עונה במקומה לבעל הקמח: "האישה שלראשה אני הדוקה, יודעת היטב כי השבת בפתח, וטוב היה לה להתכונן לבואה בביתה. אך יודע אתה, אם אין קמח, אין... ופיות זעירים ממתינים בביתה".
איני מן האנשים הרגילים בכך, אך הפעם, לאחר שארזה את אשר קניתי, תחבתי ידי לכיסי, והושטתי לה שטר שעלה בידי.
"סליחה, אדון", היא אמרה, "אני לא קופאית, אני פה בשביל לסדר עגלות. אדוני רוצה שאקח לו את העגלה למכונית"?  "שילמתי לקופאית. זה עבורך, רק להגיד תודה עלעזרתך".
אורו עיניה. היא אחזה בשטר, מיששה אותו בידיה נושאת אליי מבט נוסף כשואלת, "אדוני בטוח"? ואני עונה באותה שפה נטולת מילים: "לא ממש 'אדון', אבל בטוח". נטלתי עמי את העגלה ופניי אל מגרש החניה, והיא בעקבותיי מבקשת שאניח לה לסייע לי, ואולי רוצה לומר דבר מה. "לא קשה לך העבודה כאן?" חיפשתי דרך לקשור שיחה. היא לא ענתה רק הנידה ראשה וחייכה כאומרת, "ואם קשה, מה תועיל אנחה?" "משלמים בסדר?" ניסיתי שנית, והיא בשלה, חיוך ושתיקה.
סידרנו את השקיות במכונית, הודיתי לה, ובכניסתי למכונית היא הושיטה לעברי שקית קטנה. בתוך השקית זוג משקפיים שקופים. "משקפי מל"ת", היא אמרה, למראה תמיהתי הוסיפה, "משהו בפסוקים, אני לא כל כך יודעת, אתה ודאי תדע."   שנים הרבה חלפו מן היום ההוא, ויש בו, בזמן, מן תכונה שכזו, לתבל מציאות עם דמיון. איני יודע אם סיפור המשקפיים אמת היה, ומכל מקום מעשה שהיה כך היה.                                                                                         אלמלא פגשתי בה, אותם בוודאי לא הייתי רואה. איני יודע אם המשקפיים הללו הם מציאות או פרי הדמיון, אך אני יודע כי היא אשר העניקה לי אותם. בעזרת המשקפיים לפתע ניתן להבחין בכולם, אפשר לראות את האנשים השקופים. משהרכבתי אותם פתאום הבחנתי בהם, במ?חתים הקבלות בסופר; במאבטח הזקן; בשוטף הכלים הניצב מאחורי הקלעים במסעדה, שאינו זוכה לחיוכים ולתשרים; במטאטא הרחובות שעלה מחבר העמים, שבמהלך עבודתו עדיין חולפות נוסחאות במוחו, זכר לימים אחרים; בקשישה היושבת לבדה ופניה חרושי קמטים; ובתלמיד ההוא, הרגיל למדי, שאינו מבריק אך גם אינו מפריע, ושכל כך בנקל נעלם מעיניי. פתאום התאהבתי בהם, באנשי הצללים, באנשים המכונים בטעות 'פשוטים', ואלמלא הבחנתי בהם, הייתי מאבד עולם מלא."לכל אדם באשר הוא אדם-מגיע כבוד,ואם אנחנו מכבדים אפילו אנשים זרים שאורזים לנו את השקיות בסופר-קל וחומר שאנחנו צריכים לכבד את האנשים שקרובים לנו!אם זה חברות,הורים,אחים ומורים.

תגובה מהירה:


חזור אל פעולות