פורסם: 01/10/2017, 23:21הסיפור שאני רוצה לספר לך התרחש לפני ארבעה חדשים.
היינו כמה משפחות בפארק הירקון עם הילדים. הילדים משחקים במתקנים, הגדולים על אופניים, הנשים מפטפטות ואנחנו הגברים עושים מנגל. אני רוצה לציין, בלי קשר לסיפור, ואולי עם קשר, שכולנו אנשים חילוניים אבל עם כבוד לדת. כולנו מכירים מנעורים, ונוהגים לצאת מפעם לפעם באמצע השבוע לפיקניק. לידינו הגיע בחור דתי עם ילד קטן מאד ושיחק איתו בכדור, לא בדיוק שמנו לב אליו.
ואז חבר שלי תומר הלך לרכב שלו שחנה בחניון להביא פיתות או משהו, ומיד חזר עצבני כולו "יש איזה אופנוע שחונה קרוב לדלת. לא יכולתי להיכנס".
תומר הוא מנהיג טבעי של החברה שלנו, בחור גבוה, בריון ועם פיוזים צרים. הוא דווקא עם לב טוב עד שמעצבנים אותו, והאופנוע הזה משום מה עצבן אותו. "של מי האופנוע" צועק תומר כאילו יש סיכוי שמישהו מהאלפים בפארק ישמע אותו.
אבל למרבה ההפתעה הבחור הצנום עם הילד אומר לו "אתה מדבר על אופנוע של ׳איחוד הצלה?'" "כן עם ארגז גדול מאחורה. אדום לבן, למה זה שלך?" "כן זה שלי".
"אז תיקח את הרגלים שלך ותעיף אותו משם לכל הרוחות" אומר תומר.
הבחור אומר לו: "למה לדבר ככה, דבר יפה". "דבר יפה אמרת? עוד מעט תרגיש את נחת זרועי בלי לדבר בכלל, תעיף את האופנוע לפני שאני יוצא עליך".
הבחור הביט בו, היה נראה פגוע "היית רוצה שידברו ככה ליד הילד שלך?" שאל.
תומר ניגש אליו בצעדים מאיימים. הוא רצה ממש להכות אותו. אך אנחנו עצרנו אותו ואמרנו לבחור "עזוב, תזיז את האופנוע וזהו. אל תסתבך איתו. האמת, בלב לא תמכתי בתומר ואני מאמין שגם חבריי לא, אבל הוא היה החבר שלנו והבחור לא. ובקודים שלנו זה הספיק כדי לתמוך בתומר. והבחור? מה הוא מעניין אותנו בכלל. הבחור לקח את הבן שלו והלך מושפל כולו. אצלנו השתררה שתיקה. השתיקה הזו זעקה את כל מה שכל אחד מאיתנו הרגיש בליבו. למה הוא היה חייב להשפיל אותו ככה. ובכלל, הרי לקח את הפיתות מהצד השני של הרכב אז מה היה דחוף כל כך להטריד את הבחור, אבל כמו שאמרתי, כל זה בלב. לתומר לא אמרנו כלום, אבל הרגשנו אשמים שגם אנחנו חלק מההשפלה הזו.
הבחור חוזר אחרי כמה דקות וממשיך לשחק עם הבן שלו.
מה שקרה כמה דקות לאחר מכן הפך את כל הקערה על פיה.
לפתע שמענו צעקה "חגית נפלה מהסולם".
חגית היא בתו של תומר. בת שש. היא שיחקה עם ילדינו האחרים ועוד כמה עשרות על סולם חבלים, והיא פשוט צנחה מראש הסולם וכל הילדים החלו לצעוק שמשהו קרה לה. רצנו לשם כמו מטורפים. חגית שכבה על החול. כולה כחולה. ניכר היה שהיא לא נושמת.
תומר התקרב והחל לצעוק "חגית חגית תתעוררי. הצילו, שמישהו יעזור. שמישהו יזעיק אמבולנס" הצעקות שלו נשמעו בכל הפארק.
ולפתע מופיע הבחור הצעיר ההוא לידי, מניח בידיי את הילד שלו. "תשמור עליו, אני מגיע לעזור", ולפני שיכולתי לומר מה או מי הוא נעלם בריצה מטורפת.
קשה לי לתאר את הרגעים הללו. היו שם כמה עשרות אנשים שרואים מול עיניהם אסון נורא ואף אחד מהם לא יכול לעשות דבר בנידון. אני לא יכול לתאר את תחושת חוסר האונים הזו. פשוט לא.
ובתוך הכאוס הזה אנחנו שומעים אזעקת אמבולנס. לא הבנו איך הגיע אמבולנס עוד לפני שמישהו הזמין, מיד קיבלנו את התשובה. האזעקה הגיעה מכיוונו של אופנוע אדום עם ארגז גדול מאחורה...
האופנוע עליו היה רשום "איחוד הצלה".
הבחור הצעיר שישב עליו ירד במהירות, פתח בידיים מיומנות את הארגז, הוציא משם כמה פריטים וניגש אל הילדה.
זה היה כל כך משונה, תומר החזק והחסון רעד כמו ילדה קטנה והבחור העדין הזה הפך ברגע למפקד ולשולט באירוע. הוא זרק הוראות לאנשים: "תחזיק את זה, תגיש לי את זה, רוץ לאופנוע ותביא לי את השקית הכחולה, כעת תקרע אותה בעדינות..." במקביל שידר במכשיר הקשר שלו "תביאו לכאן אמבולנס. מקרה ראש אבדן נשימה".
הבטנו בו כמלאך ומושיע. הוא פעל בקור רוח ובמיומנות מקצועית ובתוך דקה החלה חגית, שהייתה מונחת חסרת חיים, לזוז ולהשתעל.
הוא הצליח להחיות אותה.
זעקות בכי של נשים וגם אנחנו הגברים בכינו. הבחור היה מרוכז.
ממשיך להשגיח על הילדה ולדבר עם מוקד כלשהו.
לאחר כמה דקות שנדמו כנצח מגיעה אלונקה. פראמדיק ועוד שני גברים מובילים את הילדה לאמבולנס. תומר ניגש לבחור ואומר לו "סליחה אני... אני מצטער" ובוכה כולו. הבחור אומר לו "אין זמן, תעלה לאמבולנס. יהיה בסדר". והאמבולנס מסתלק ביללה.
באנו אליו כולנו. חיבקנו ונישקנו אותו וביקשנו סליחה. אני לא יכול לתאר מה היה שם. הבחור כמעט התכווץ. כמויות החיבוקים והנשיקות שקיבל ואני לא מדבר על החיבוקים שלנו.
היינו מרוגשים והבנו שקרה פה משהו שלא קורה לבנאדם בחיים. ביקשנו ממנו את השם והטלפון שלו ואמרנו שנשמור על קשר. באנו לבית החולים. הילדה יצאה מכלל סכנה. תומר היה שבור ואומלל. הוא כל כך התבייש ביחסו אל האיש שהציל את בתו.
למחרת התקשר אליו. בכה, ביקש סליחה ואמר לו "אני רוצה לפצות אותך בכסף" אבל הבחור הרגיע אותו אמר לו "זה בסדר אני מוחל לך. במקביל ניסה להפחית ממה שעשה: "אנחנו ב'איחוד הצלה' עושים בכל שבוע את הדברים האלה. זה השכר שלנו. חלילה, אני לא אקח לך שום פרוטה".
תומר לחץ עליו והוא אמר: "אם אתה רוצה תתרום לאיחוד הצלה, אני לא אקח ממך פרוטה".
חגית שוחררה מבית החולים כעבור שלושה ימים אבל תומר לא נרגע. הנפש שלו סערה. הוא הודיע לנו שהוא רוצה לעשות מסיבת הודיה ולהזמין את הבחור כאורח כבוד.
הוא קבע מסיבה לעוד שבוע, במוצאי שבת, ותיאם עם הבחור שיגיע, הוא הבטיח לו לעשות התרמה ל'איחוד הצלה' כאות תודה. לזה הבחור הסכים.
כאן לכאורה מסתיים הסיפור? אך אף אחד מאיתנו לא העלה על
דעתו איך הסיפור הזה יסתיים. ואני מציע לך ולקוראיך לשבת לפני שאני ממשיך לספר.
ביום חמישי אור לכ"ג באייר, יומיים לפני מסיבת ההודיה בשעה 3:30 בלילה, הוזעק הבחור, אפי גדסי שמו, לטיפול באירוע חירום רפואי. בדרך, ברחוב מנשה בן ישראל בירושלים, פגע בו נהג מונית בעוצמה. אפי נהרג במקום.
הבשורה הגיעה אלינו, והחיים שלנו לא חזרו להיות כפי שהיו.
כולנו הגענו להלוויה.
בכינו כמו ילדים קטנים. החזקנו את תומר שהיה קרוב לעילפון. אני לא יכול לתאר את הצער שלו ולא פחות מזה את תחושת האשמה שלו. הרגענו אותו שהוא ביקש ממנו סליחה ואפי מחל לו, אבל הוא הרגיש כאילו חלק מהלב שלו מת.
כמה שאנחנו התחזקנו תומר התחזק פי כמה. אני מדבר על כיפה גדולה שלו, תפילות, שמירת שבת מלאה. הכל בזכותו ולעילוי נשמתו של אפי.
תומר אירגן בין כל חבריו מגבית לרכישת אופנוע של ׳איחוד הצלה׳ ואופנוע זה יימסר בעוד כחודש לארגון.
זה הסיפור על אפי גדסי ז"ל שמייצג את מאות מתנדבי ׳איחוד הצלה׳ שעושים עבודת קודש שלא על מנת לקבל פרס, וכפי שהעיד המקרה שלנו, לפעמים עבודת הקודש הזו כרוכה באי נוחות, חוסר שינה ואפילו פגיעות וחוסר כבוד.
שיהיה הסיפור הזה והמסר שבו לעילוי נשמתו של המתנדב המסור אפי גדסי.
היינו כמה משפחות בפארק הירקון עם הילדים. הילדים משחקים במתקנים, הגדולים על אופניים, הנשים מפטפטות ואנחנו הגברים עושים מנגל. אני רוצה לציין, בלי קשר לסיפור, ואולי עם קשר, שכולנו אנשים חילוניים אבל עם כבוד לדת. כולנו מכירים מנעורים, ונוהגים לצאת מפעם לפעם באמצע השבוע לפיקניק. לידינו הגיע בחור דתי עם ילד קטן מאד ושיחק איתו בכדור, לא בדיוק שמנו לב אליו.
ואז חבר שלי תומר הלך לרכב שלו שחנה בחניון להביא פיתות או משהו, ומיד חזר עצבני כולו "יש איזה אופנוע שחונה קרוב לדלת. לא יכולתי להיכנס".
תומר הוא מנהיג טבעי של החברה שלנו, בחור גבוה, בריון ועם פיוזים צרים. הוא דווקא עם לב טוב עד שמעצבנים אותו, והאופנוע הזה משום מה עצבן אותו. "של מי האופנוע" צועק תומר כאילו יש סיכוי שמישהו מהאלפים בפארק ישמע אותו.
אבל למרבה ההפתעה הבחור הצנום עם הילד אומר לו "אתה מדבר על אופנוע של ׳איחוד הצלה?'" "כן עם ארגז גדול מאחורה. אדום לבן, למה זה שלך?" "כן זה שלי".
"אז תיקח את הרגלים שלך ותעיף אותו משם לכל הרוחות" אומר תומר.
הבחור אומר לו: "למה לדבר ככה, דבר יפה". "דבר יפה אמרת? עוד מעט תרגיש את נחת זרועי בלי לדבר בכלל, תעיף את האופנוע לפני שאני יוצא עליך".
הבחור הביט בו, היה נראה פגוע "היית רוצה שידברו ככה ליד הילד שלך?" שאל.
תומר ניגש אליו בצעדים מאיימים. הוא רצה ממש להכות אותו. אך אנחנו עצרנו אותו ואמרנו לבחור "עזוב, תזיז את האופנוע וזהו. אל תסתבך איתו. האמת, בלב לא תמכתי בתומר ואני מאמין שגם חבריי לא, אבל הוא היה החבר שלנו והבחור לא. ובקודים שלנו זה הספיק כדי לתמוך בתומר. והבחור? מה הוא מעניין אותנו בכלל. הבחור לקח את הבן שלו והלך מושפל כולו. אצלנו השתררה שתיקה. השתיקה הזו זעקה את כל מה שכל אחד מאיתנו הרגיש בליבו. למה הוא היה חייב להשפיל אותו ככה. ובכלל, הרי לקח את הפיתות מהצד השני של הרכב אז מה היה דחוף כל כך להטריד את הבחור, אבל כמו שאמרתי, כל זה בלב. לתומר לא אמרנו כלום, אבל הרגשנו אשמים שגם אנחנו חלק מההשפלה הזו.
הבחור חוזר אחרי כמה דקות וממשיך לשחק עם הבן שלו.
מה שקרה כמה דקות לאחר מכן הפך את כל הקערה על פיה.
לפתע שמענו צעקה "חגית נפלה מהסולם".
חגית היא בתו של תומר. בת שש. היא שיחקה עם ילדינו האחרים ועוד כמה עשרות על סולם חבלים, והיא פשוט צנחה מראש הסולם וכל הילדים החלו לצעוק שמשהו קרה לה. רצנו לשם כמו מטורפים. חגית שכבה על החול. כולה כחולה. ניכר היה שהיא לא נושמת.
תומר התקרב והחל לצעוק "חגית חגית תתעוררי. הצילו, שמישהו יעזור. שמישהו יזעיק אמבולנס" הצעקות שלו נשמעו בכל הפארק.
ולפתע מופיע הבחור הצעיר ההוא לידי, מניח בידיי את הילד שלו. "תשמור עליו, אני מגיע לעזור", ולפני שיכולתי לומר מה או מי הוא נעלם בריצה מטורפת.
קשה לי לתאר את הרגעים הללו. היו שם כמה עשרות אנשים שרואים מול עיניהם אסון נורא ואף אחד מהם לא יכול לעשות דבר בנידון. אני לא יכול לתאר את תחושת חוסר האונים הזו. פשוט לא.
ובתוך הכאוס הזה אנחנו שומעים אזעקת אמבולנס. לא הבנו איך הגיע אמבולנס עוד לפני שמישהו הזמין, מיד קיבלנו את התשובה. האזעקה הגיעה מכיוונו של אופנוע אדום עם ארגז גדול מאחורה...
האופנוע עליו היה רשום "איחוד הצלה".
הבחור הצעיר שישב עליו ירד במהירות, פתח בידיים מיומנות את הארגז, הוציא משם כמה פריטים וניגש אל הילדה.
זה היה כל כך משונה, תומר החזק והחסון רעד כמו ילדה קטנה והבחור העדין הזה הפך ברגע למפקד ולשולט באירוע. הוא זרק הוראות לאנשים: "תחזיק את זה, תגיש לי את זה, רוץ לאופנוע ותביא לי את השקית הכחולה, כעת תקרע אותה בעדינות..." במקביל שידר במכשיר הקשר שלו "תביאו לכאן אמבולנס. מקרה ראש אבדן נשימה".
הבטנו בו כמלאך ומושיע. הוא פעל בקור רוח ובמיומנות מקצועית ובתוך דקה החלה חגית, שהייתה מונחת חסרת חיים, לזוז ולהשתעל.
הוא הצליח להחיות אותה.
זעקות בכי של נשים וגם אנחנו הגברים בכינו. הבחור היה מרוכז.
ממשיך להשגיח על הילדה ולדבר עם מוקד כלשהו.
לאחר כמה דקות שנדמו כנצח מגיעה אלונקה. פראמדיק ועוד שני גברים מובילים את הילדה לאמבולנס. תומר ניגש לבחור ואומר לו "סליחה אני... אני מצטער" ובוכה כולו. הבחור אומר לו "אין זמן, תעלה לאמבולנס. יהיה בסדר". והאמבולנס מסתלק ביללה.
באנו אליו כולנו. חיבקנו ונישקנו אותו וביקשנו סליחה. אני לא יכול לתאר מה היה שם. הבחור כמעט התכווץ. כמויות החיבוקים והנשיקות שקיבל ואני לא מדבר על החיבוקים שלנו.
היינו מרוגשים והבנו שקרה פה משהו שלא קורה לבנאדם בחיים. ביקשנו ממנו את השם והטלפון שלו ואמרנו שנשמור על קשר. באנו לבית החולים. הילדה יצאה מכלל סכנה. תומר היה שבור ואומלל. הוא כל כך התבייש ביחסו אל האיש שהציל את בתו.
למחרת התקשר אליו. בכה, ביקש סליחה ואמר לו "אני רוצה לפצות אותך בכסף" אבל הבחור הרגיע אותו אמר לו "זה בסדר אני מוחל לך. במקביל ניסה להפחית ממה שעשה: "אנחנו ב'איחוד הצלה' עושים בכל שבוע את הדברים האלה. זה השכר שלנו. חלילה, אני לא אקח לך שום פרוטה".
תומר לחץ עליו והוא אמר: "אם אתה רוצה תתרום לאיחוד הצלה, אני לא אקח ממך פרוטה".
חגית שוחררה מבית החולים כעבור שלושה ימים אבל תומר לא נרגע. הנפש שלו סערה. הוא הודיע לנו שהוא רוצה לעשות מסיבת הודיה ולהזמין את הבחור כאורח כבוד.
הוא קבע מסיבה לעוד שבוע, במוצאי שבת, ותיאם עם הבחור שיגיע, הוא הבטיח לו לעשות התרמה ל'איחוד הצלה' כאות תודה. לזה הבחור הסכים.
כאן לכאורה מסתיים הסיפור? אך אף אחד מאיתנו לא העלה על
דעתו איך הסיפור הזה יסתיים. ואני מציע לך ולקוראיך לשבת לפני שאני ממשיך לספר.
ביום חמישי אור לכ"ג באייר, יומיים לפני מסיבת ההודיה בשעה 3:30 בלילה, הוזעק הבחור, אפי גדסי שמו, לטיפול באירוע חירום רפואי. בדרך, ברחוב מנשה בן ישראל בירושלים, פגע בו נהג מונית בעוצמה. אפי נהרג במקום.
הבשורה הגיעה אלינו, והחיים שלנו לא חזרו להיות כפי שהיו.
כולנו הגענו להלוויה.
בכינו כמו ילדים קטנים. החזקנו את תומר שהיה קרוב לעילפון. אני לא יכול לתאר את הצער שלו ולא פחות מזה את תחושת האשמה שלו. הרגענו אותו שהוא ביקש ממנו סליחה ואפי מחל לו, אבל הוא הרגיש כאילו חלק מהלב שלו מת.
כמה שאנחנו התחזקנו תומר התחזק פי כמה. אני מדבר על כיפה גדולה שלו, תפילות, שמירת שבת מלאה. הכל בזכותו ולעילוי נשמתו של אפי.
תומר אירגן בין כל חבריו מגבית לרכישת אופנוע של ׳איחוד הצלה׳ ואופנוע זה יימסר בעוד כחודש לארגון.
זה הסיפור על אפי גדסי ז"ל שמייצג את מאות מתנדבי ׳איחוד הצלה׳ שעושים עבודת קודש שלא על מנת לקבל פרס, וכפי שהעיד המקרה שלנו, לפעמים עבודת הקודש הזו כרוכה באי נוחות, חוסר שינה ואפילו פגיעות וחוסר כבוד.
שיהיה הסיפור הזה והמסר שבו לעילוי נשמתו של המתנדב המסור אפי גדסי.