פורסם: 19/11/2017, 00:55מספרים על משפחה מארה"ב:
האבא עורך דין מצליח, האימא הייטקיסטית הבן ספורטאי מצטיין וקיבל מלגה לאוניברסיטה יוקרתית. המשפחה היא משפחה אורתודוקסית, חלק מקהילה גדולה, תורמת המון ויש להם חיבור לא"י. (צריך להרחיב על כל דמות)
למרות החיים הטובים שהיו למשפחה הזאת בחו"ל הם החליטו לעשות עלייה.
דיון- שואלים למה שמשפחה כזאת תרצה לעזוב הכל ולבוא לגור בארץ?
מקריאים קטע על המלחמה:
כתב צבאי ששידר ברשת השידורים העברים בעצם הקרבות מספר: "אני בדרום אי שם בסיני. דווקא היום, ביום השלישי למלחמה, נערך כאן קרב שריון בשריון שמעטים כמהו וכדוגמתו בתולדות המלחמות. המצרים ניסו אתמול וגם שלשום להתחמק ממאבק פנים אל פנים, הם העדיפו את הבריחה. לחמו רק בהגנה בחוסר ברירה. עתה הם למעשה כמעט מוקפים אולצו ללחום. נכנסו לקרב בו משתתפים כנראה כאלף טנקים משני הצדדים. שרידי חיל האוויר המצרי גויסו למערכה מכרעת זו. שארית העצמה המצרים מוטלת על כף המאזנים. שאון הטנקים והתותחים הדי יריות ושריקת פגזים. רעש מטוסים העוברים ביעף וקול פצצות מתפוצצות מחריש אוזניים. לפתע מישהו פתח טרנזיסטור. מבית השידור בירושלים, מבשר: "הכותל המערבי בידינו. צנחנים הגיעו בדהירתם לרחבת הכותל עתה הם חובקים את אבני הכותל ששממו עשרים שנה". זהו, כל זה שומעים בטרנזיסטור. בחזית פורצת שאגה אדירה. שיריונאים פורצים מן התותחים, טנקיסטים מהטנקים. קצינים מתערבבים בחיילים, כל אחד מחפש את האחרים כדי להתחבק. מתחבקים מתנשקים, חיילים קשוחים למודי קרבות, שחורים כפיח כשחול המדבר חדר לעורם, דוהרים עתה לאש תופת מבלי לדעת אם יסיימו את היום בעודם בחיים. גיבורים הבזים לפחד, לגילוי כל חולשה בוכים עתה כתינוקות. והוא מתאר את הדבר הזה: "כשבילי טוהר ולובן נראים נחלי הדמעות. על כל האבק שלהם, לפתע אתה חש את אשר ידעת ידיעה שטחית מזמן: שאין אלה אלא בנים, נכדים של אותם הגולים שהוגלו מירושלים חבושים באזיקים בשרשראות של ברזל, מתייפחים בבכי אל מול המקדש העולה בלהבות."
דיון- שואלים איך זה הגיוני שחיילים שחיו במציאות שירושלים לא קיימת ולא ראו את הכותל בחיים בוכים כל כך ומאושרים כשהם שומעים שכבשנו את ירושלים וזה מה שנותן להם את הכוח להמשיך?
בסופו של דבר אנו רואים שלכל יהודי יש זיקה לא מוסברת וקשר עמוק לא"י ובמיוחד לירושלים.
חשוב להדגיש לחניכים שהכמיהה לירושלים עוד לא הסתיימה, הרי אנו לא כוספים רק לאדמה עצמה, אלא למהותה - בית המקדש, עבודת הכהן, תפילה ואחדות העם.
האבא עורך דין מצליח, האימא הייטקיסטית הבן ספורטאי מצטיין וקיבל מלגה לאוניברסיטה יוקרתית. המשפחה היא משפחה אורתודוקסית, חלק מקהילה גדולה, תורמת המון ויש להם חיבור לא"י. (צריך להרחיב על כל דמות)
למרות החיים הטובים שהיו למשפחה הזאת בחו"ל הם החליטו לעשות עלייה.
דיון- שואלים למה שמשפחה כזאת תרצה לעזוב הכל ולבוא לגור בארץ?
מקריאים קטע על המלחמה:
כתב צבאי ששידר ברשת השידורים העברים בעצם הקרבות מספר: "אני בדרום אי שם בסיני. דווקא היום, ביום השלישי למלחמה, נערך כאן קרב שריון בשריון שמעטים כמהו וכדוגמתו בתולדות המלחמות. המצרים ניסו אתמול וגם שלשום להתחמק ממאבק פנים אל פנים, הם העדיפו את הבריחה. לחמו רק בהגנה בחוסר ברירה. עתה הם למעשה כמעט מוקפים אולצו ללחום. נכנסו לקרב בו משתתפים כנראה כאלף טנקים משני הצדדים. שרידי חיל האוויר המצרי גויסו למערכה מכרעת זו. שארית העצמה המצרים מוטלת על כף המאזנים. שאון הטנקים והתותחים הדי יריות ושריקת פגזים. רעש מטוסים העוברים ביעף וקול פצצות מתפוצצות מחריש אוזניים. לפתע מישהו פתח טרנזיסטור. מבית השידור בירושלים, מבשר: "הכותל המערבי בידינו. צנחנים הגיעו בדהירתם לרחבת הכותל עתה הם חובקים את אבני הכותל ששממו עשרים שנה". זהו, כל זה שומעים בטרנזיסטור. בחזית פורצת שאגה אדירה. שיריונאים פורצים מן התותחים, טנקיסטים מהטנקים. קצינים מתערבבים בחיילים, כל אחד מחפש את האחרים כדי להתחבק. מתחבקים מתנשקים, חיילים קשוחים למודי קרבות, שחורים כפיח כשחול המדבר חדר לעורם, דוהרים עתה לאש תופת מבלי לדעת אם יסיימו את היום בעודם בחיים. גיבורים הבזים לפחד, לגילוי כל חולשה בוכים עתה כתינוקות. והוא מתאר את הדבר הזה: "כשבילי טוהר ולובן נראים נחלי הדמעות. על כל האבק שלהם, לפתע אתה חש את אשר ידעת ידיעה שטחית מזמן: שאין אלה אלא בנים, נכדים של אותם הגולים שהוגלו מירושלים חבושים באזיקים בשרשראות של ברזל, מתייפחים בבכי אל מול המקדש העולה בלהבות."
דיון- שואלים איך זה הגיוני שחיילים שחיו במציאות שירושלים לא קיימת ולא ראו את הכותל בחיים בוכים כל כך ומאושרים כשהם שומעים שכבשנו את ירושלים וזה מה שנותן להם את הכוח להמשיך?
בסופו של דבר אנו רואים שלכל יהודי יש זיקה לא מוסברת וקשר עמוק לא"י ובמיוחד לירושלים.
חשוב להדגיש לחניכים שהכמיהה לירושלים עוד לא הסתיימה, הרי אנו לא כוספים רק לאדמה עצמה, אלא למהותה - בית המקדש, עבודת הכהן, תפילה ואחדות העם.