פורסם: 10/04/2014, 23:33בס"ד
פעולת שבת בנושא רגישות לאחר
- משחק החתול והעכבר כאשר יש מעגל ביניהן של בנות שלא נותנות להיכנס.
- שואלים את החתול והעכבר איך הם הרגישו.
- שואלים את בנות הקבוצה איך הן הרגישו.
- סיפור.
- מסר: על כל אחת, גם אם טוב לה בחברה שבה היא נמצאת, להיותרגישה למה שקורה סביבה, לשים לב לבנות שפפחות שמחות, שפחות משתתפות. מצד שני, כל אחת צריכה להשתדל להשתלב, להיות עם ביטחון עצמי ולא לשבת בצד ולחכות שמשהו יבוא וישים לב אלייך. ככה תיווצר חברה שכיף להיות בה.
סיפור
בס"ד
לא שפר עלי מזלי ויצא לי לטוס עם אחד מאותם מנהלי טיסה (פרסרים) נרגנים, זקנים וממורמרים שרק המחשבה עליהם גורמת לרצות לרדת מהטיסה. הפרסר, שנקרא לו, נניח, יהויכין, התהלך הנה והנה בקבינה כמו דוב חסר מנוחה בכלוב, כשכרסו בין שיניו ושני כפתורים בג'קט פרוצים לרווחה. כולנו פחדנו ממנו והחלטנו שעדיף לנקוט בגישת ה"לא להסתכל לו בעיניים ורק להנהן, רצוי בצירוף קידה עמוקה וללא מילים מיותרות". יהויכין ציווה ואנחנו סרנו למרותו. יהויכין התרעם על זוטות ואנחנו התכווצנו בתוך עצמנו עד יחלוף זעם. בין לבין ריכלנו רכילויות של דיילים, "אומרים שהוא לא נשוי בכלל, וגם שאין לו ילדים".
כשהגענו לארץ היעד התקבצנו קבוצת דיילים והכרזנו על מיקום ושעה לארוחת הערב המיוחלת. יהויכין עמד בצד והאזין. לא הייתה זו השתיקה שלו שגרמה לי להרגיש את רצונו הגנוב להתלוות אלינו, אלא משהו במבט, ואולי דווקא בצורת העמידה הרפויה שלו, כאילו נכנעת מראש לעוד ערב של חדר גדול מדי, במלון מפואר מדי, וטלויזיה בווליום גבוה מדי, לכסות על בדידות קרה מדי.
"אחרי שהתפזרתם", דיווח לנו אחד הדיילים הוותיקים, "יהויכין ניגש אלי ושאל מתי אנחנו מתכוונים לאכול ארוחת ערב. הוא אמר שיצטרף אלינו", הוסיף בחשש גלוי. "אם הוא בא אני לא באה", הכריזה במרדנות אחת הדיילות. בסופו של דבר היא הגיעה, ויהויכין, למרות התחזיות, לא הופיע לארוחה. כולנו נשמנו לרווחה, ובסוד לעצמי נזכרתי באותה העמידה הרפויה שלו, וגם בשתי לחיי הבולדוג שנזלו מתוך עיניו. נזכרתי רק לרגע, בין ביס לביס.
בסוף השהייה הגענו לפיק-אפ חזור, מקולחים וייצוגיים. גם יהויכין הגיע, על כל כפתוריו המאיימים לבקוע מהג'קט. כולנו החלפנו חוויות, ורק הוא עמד שם בשקט, הילד הדחוי של הכתה, זה שמרביץ לכולם, זה שמטיל אימה על כל השאר, זה שכולם מתרחקים ממנו אז הוא מחליט שפרנציפ הוא לא צריך אף אחד, ומרביץ יותר חזק כדי שיפחדו עוד יותר, אבל מבפנים ממש מייחל שמישהו יאסוף אותו אליו, ישים לו גבולות אסרטיבים ואולי יניח את היד על שערו בתנועה משרת-ביטחון.
ואז הוא העיר הערה כלשהי, ודווקא הסתמיות שלה משכה את תשומת לבי. ההערה הייתה כה חסרת טעם, כל-כך ניטראלית ולא מעניינת, שחשבתי לעצמי שלא ייתכן שמיזנטרופ שכזה יעיר אותה כשהוא יודע מראש שלא תעורר שום תסיסה, שום רתיעה, שום אי-נוחות. אז הגבתי למילים שלו, תגובה לקונית וזהירה. הוא החזיר בעוד הערה. הפעם הכריז שהוא מצפה ש"בטיסה כל אחד יציג פלט מודפס של כל החוויות שלו מהשהייה", שזה, במילים אחרות, אומר שהוא מביע עניין במה שעבר עלינו. "מביע עניין", חשבתי לעצמי, ורשמתי זאת בפנקס קטן, ורדרד ודמיוני.
בטיסה חזור משהו השתנה. פתאום הוצמדו לנו כינויי חיבה חדשים. כולנו היינו "מותק". אמנם מותק אגרסיבי ומחוספס, אבל עדיין מותק. בשלב מסוים דיברנו על פקקי תנועה, נושא מרתק לכל הדעות. "ואיפה אתה גר?", יריתי לעברו את השאלה הבנאלית להחריד, "בשכונת בבלי בתל-אביב", ענה במהירות ובנלהבות כזו ששמורה רק לגבר שאשתו שואלת אותו אם השמלה הזו משמינה אותה, כאילו שואל "ככל שאענה יותר בביטחון, תאהבי אותי יותר?"
אחרי שסיימנו להגיש את הארוחה הוציא יהויכין את עגלת הדיוטי-פרי עליה הוא אחראי במטוס. בעגלה שתי חבילות שוקולד בלגי משובח, אחת עם אגוזים ואחת בטעם תפוז. "תגידו, מה דעתכם, איזה מהשניים יותר טעים?", שאל כמתלבט איזה שוקולד עשוי להגדיל לו היום את המכירות. "ברור שזה יותר טעים", הצבענו פה אחד על החבילה עטורת האגוזים. "יופי, אז זה בשבילכם. שיהיה לכם קצת מתוק". החלפנו מבטים לרגע, כל אחד מחכה לגלות שטעה, שלא שמע נכון. "קחו קחו", נשמע הקול הרועם שנית. "חבר'ה, עצרו קיבלנו מתנה. יהויכין קנה לנו שוקולד, שיהיה לנו מתוק", הכרזנו בינינו לבין עצמנו, והמטבח כמרקחה. "תודה, יהויכין, תודה", הודינו לו באופן מוגזם בכוונה. ופתאום חשבתי לעצמי שכל תודה כזו גרמה לו לחייך קצת יותר, כמו שאמא נותנת חיבוק, וחום איטי ונעים עובר בגוף פתאום.
מאותו רגע כל כמה דקות עבר יהויכין במטבח והתעניין בכמות השוקולד שנשארה, ובכל פעם שראה עוד קוביה חסרה, התמלא גאווה על מתנתו. "יהויכין, שני הקילו העודפים שעטיתי על עצמי עכשיו הם באחריותך", התרסתי ברוח-טובה. "תאכלי כמה שיותר, אתם בגיל שעוד אפשר לאכול ולצחוק. לא כמוני", העיף מבט בכרסו. "תאכלו ותצחקו", חזר ואמר.
ולרגע דמיינתי אותו חוזר הביתה אחרי הטיסה, מסתכל על מסגרות של תמונות על המזנון בבית, ומגלה שעדיין מקובעות בהן תמונות ברירת-המחדל של אנשים אמריקאים רנדומאליים, בדיוק כמו שהן מגיעות ישר מהחנות. חשבתי איך הוא עוצר כמה שניות מול כל תמונה, ובינו לבין עצמו מתחרט שלא הזמין את עדנה, הבחורה ההיא שאהב לפני כמעט ארבעים שנה, לרקוד במסיבת הקיבוץ. אז הוא לא היה שמן, רק חסר ביטחון. "תאכלו ותצחקו", הוא לוחש שוב לאנשים האלמוניים בתמונות, "תאכלו ותצחקו."
פעולת שבת בנושא רגישות לאחר
- משחק החתול והעכבר כאשר יש מעגל ביניהן של בנות שלא נותנות להיכנס.
- שואלים את החתול והעכבר איך הם הרגישו.
- שואלים את בנות הקבוצה איך הן הרגישו.
- סיפור.
- מסר: על כל אחת, גם אם טוב לה בחברה שבה היא נמצאת, להיותרגישה למה שקורה סביבה, לשים לב לבנות שפפחות שמחות, שפחות משתתפות. מצד שני, כל אחת צריכה להשתדל להשתלב, להיות עם ביטחון עצמי ולא לשבת בצד ולחכות שמשהו יבוא וישים לב אלייך. ככה תיווצר חברה שכיף להיות בה.
סיפור
בס"ד
לא שפר עלי מזלי ויצא לי לטוס עם אחד מאותם מנהלי טיסה (פרסרים) נרגנים, זקנים וממורמרים שרק המחשבה עליהם גורמת לרצות לרדת מהטיסה. הפרסר, שנקרא לו, נניח, יהויכין, התהלך הנה והנה בקבינה כמו דוב חסר מנוחה בכלוב, כשכרסו בין שיניו ושני כפתורים בג'קט פרוצים לרווחה. כולנו פחדנו ממנו והחלטנו שעדיף לנקוט בגישת ה"לא להסתכל לו בעיניים ורק להנהן, רצוי בצירוף קידה עמוקה וללא מילים מיותרות". יהויכין ציווה ואנחנו סרנו למרותו. יהויכין התרעם על זוטות ואנחנו התכווצנו בתוך עצמנו עד יחלוף זעם. בין לבין ריכלנו רכילויות של דיילים, "אומרים שהוא לא נשוי בכלל, וגם שאין לו ילדים".
כשהגענו לארץ היעד התקבצנו קבוצת דיילים והכרזנו על מיקום ושעה לארוחת הערב המיוחלת. יהויכין עמד בצד והאזין. לא הייתה זו השתיקה שלו שגרמה לי להרגיש את רצונו הגנוב להתלוות אלינו, אלא משהו במבט, ואולי דווקא בצורת העמידה הרפויה שלו, כאילו נכנעת מראש לעוד ערב של חדר גדול מדי, במלון מפואר מדי, וטלויזיה בווליום גבוה מדי, לכסות על בדידות קרה מדי.
"אחרי שהתפזרתם", דיווח לנו אחד הדיילים הוותיקים, "יהויכין ניגש אלי ושאל מתי אנחנו מתכוונים לאכול ארוחת ערב. הוא אמר שיצטרף אלינו", הוסיף בחשש גלוי. "אם הוא בא אני לא באה", הכריזה במרדנות אחת הדיילות. בסופו של דבר היא הגיעה, ויהויכין, למרות התחזיות, לא הופיע לארוחה. כולנו נשמנו לרווחה, ובסוד לעצמי נזכרתי באותה העמידה הרפויה שלו, וגם בשתי לחיי הבולדוג שנזלו מתוך עיניו. נזכרתי רק לרגע, בין ביס לביס.
בסוף השהייה הגענו לפיק-אפ חזור, מקולחים וייצוגיים. גם יהויכין הגיע, על כל כפתוריו המאיימים לבקוע מהג'קט. כולנו החלפנו חוויות, ורק הוא עמד שם בשקט, הילד הדחוי של הכתה, זה שמרביץ לכולם, זה שמטיל אימה על כל השאר, זה שכולם מתרחקים ממנו אז הוא מחליט שפרנציפ הוא לא צריך אף אחד, ומרביץ יותר חזק כדי שיפחדו עוד יותר, אבל מבפנים ממש מייחל שמישהו יאסוף אותו אליו, ישים לו גבולות אסרטיבים ואולי יניח את היד על שערו בתנועה משרת-ביטחון.
ואז הוא העיר הערה כלשהי, ודווקא הסתמיות שלה משכה את תשומת לבי. ההערה הייתה כה חסרת טעם, כל-כך ניטראלית ולא מעניינת, שחשבתי לעצמי שלא ייתכן שמיזנטרופ שכזה יעיר אותה כשהוא יודע מראש שלא תעורר שום תסיסה, שום רתיעה, שום אי-נוחות. אז הגבתי למילים שלו, תגובה לקונית וזהירה. הוא החזיר בעוד הערה. הפעם הכריז שהוא מצפה ש"בטיסה כל אחד יציג פלט מודפס של כל החוויות שלו מהשהייה", שזה, במילים אחרות, אומר שהוא מביע עניין במה שעבר עלינו. "מביע עניין", חשבתי לעצמי, ורשמתי זאת בפנקס קטן, ורדרד ודמיוני.
בטיסה חזור משהו השתנה. פתאום הוצמדו לנו כינויי חיבה חדשים. כולנו היינו "מותק". אמנם מותק אגרסיבי ומחוספס, אבל עדיין מותק. בשלב מסוים דיברנו על פקקי תנועה, נושא מרתק לכל הדעות. "ואיפה אתה גר?", יריתי לעברו את השאלה הבנאלית להחריד, "בשכונת בבלי בתל-אביב", ענה במהירות ובנלהבות כזו ששמורה רק לגבר שאשתו שואלת אותו אם השמלה הזו משמינה אותה, כאילו שואל "ככל שאענה יותר בביטחון, תאהבי אותי יותר?"
אחרי שסיימנו להגיש את הארוחה הוציא יהויכין את עגלת הדיוטי-פרי עליה הוא אחראי במטוס. בעגלה שתי חבילות שוקולד בלגי משובח, אחת עם אגוזים ואחת בטעם תפוז. "תגידו, מה דעתכם, איזה מהשניים יותר טעים?", שאל כמתלבט איזה שוקולד עשוי להגדיל לו היום את המכירות. "ברור שזה יותר טעים", הצבענו פה אחד על החבילה עטורת האגוזים. "יופי, אז זה בשבילכם. שיהיה לכם קצת מתוק". החלפנו מבטים לרגע, כל אחד מחכה לגלות שטעה, שלא שמע נכון. "קחו קחו", נשמע הקול הרועם שנית. "חבר'ה, עצרו קיבלנו מתנה. יהויכין קנה לנו שוקולד, שיהיה לנו מתוק", הכרזנו בינינו לבין עצמנו, והמטבח כמרקחה. "תודה, יהויכין, תודה", הודינו לו באופן מוגזם בכוונה. ופתאום חשבתי לעצמי שכל תודה כזו גרמה לו לחייך קצת יותר, כמו שאמא נותנת חיבוק, וחום איטי ונעים עובר בגוף פתאום.
מאותו רגע כל כמה דקות עבר יהויכין במטבח והתעניין בכמות השוקולד שנשארה, ובכל פעם שראה עוד קוביה חסרה, התמלא גאווה על מתנתו. "יהויכין, שני הקילו העודפים שעטיתי על עצמי עכשיו הם באחריותך", התרסתי ברוח-טובה. "תאכלי כמה שיותר, אתם בגיל שעוד אפשר לאכול ולצחוק. לא כמוני", העיף מבט בכרסו. "תאכלו ותצחקו", חזר ואמר.
ולרגע דמיינתי אותו חוזר הביתה אחרי הטיסה, מסתכל על מסגרות של תמונות על המזנון בבית, ומגלה שעדיין מקובעות בהן תמונות ברירת-המחדל של אנשים אמריקאים רנדומאליים, בדיוק כמו שהן מגיעות ישר מהחנות. חשבתי איך הוא עוצר כמה שניות מול כל תמונה, ובינו לבין עצמו מתחרט שלא הזמין את עדנה, הבחורה ההיא שאהב לפני כמעט ארבעים שנה, לרקוד במסיבת הקיבוץ. אז הוא לא היה שמן, רק חסר ביטחון. "תאכלו ותצחקו", הוא לוחש שוב לאנשים האלמוניים בתמונות, "תאכלו ותצחקו."