תרום
צור קשר
בס"ד
1 - מחלקים את השבט לשתיים ומבקשים שב2 דקות כל קבוצה צריכה להשיג כמה שיותר שעונים. (אפשר לחלק, קבוצה אחת שעונים קבוצה אחת גומיות).
*בסוף הפעולה שואלים את החניכים האם הם אמרו "בבקשה" על השעונים וכשהחזירו האם אמרו "תודה". המסר פה שגם בקוצר זמן אנו צריכים לזכור שאלו מילים שחשוב להגיד אותם.
2 - משחקים תופסת כיפים רגילה ולאחר כמה דקות משחק מוצאים 4-6 חניכים (תלוי בגודל השבט) ואומרים להם שעכשיו כל פעם שתופסים אותם הם צריכים לבקש שיתנו להם כיף ("אפשר בבקשה שתתנו לי כיף", "אפשר בבקשה שתשחררו אותי" וכו'..) ולאחר שמשחררים אותם הם צריכים להגיד תודה. אומרים לחניכים הנותרים שהם צריכים לנחש מה הדבר שבקשנו מהחניכים שהוצאנו לעשות.
משחק דומה אפשר לעשות "מי בא למסיבה". מעבירים אחד אחד לחניכים סוכריה, ושואלים אותם מה הם יביאו למסיבה. והם צריכים לעלות את חוקיות מסוימת שמי שאומר את אותה חוקיות נכנס למסיבה. והחוקיות היא: מי שאמר תודה על הסוכריה באותה שנייה שנתנו לו, יכנס ומי שלא, לא יכנס.
3 - מבקשים מחניכים להציג 2 הצגות, שהן אותו הצגות, פעם אחת עם מילות נימוס ופעם שנייה לא.(נספח א)
אחרי ההצגות שואלים את החניכים:
· תכל'ס, בשתי ההצגות קרו אותו מקרים, דביר פינה לקונה את הדרך ועזר לאישה המבוגרת, אז מה
חשוב התוספות? מה הן נותנות ומוסיפות? איזה אוירה הן עושות? האם אנו שמים לב לאותם מילים ביומיום?
4 - סיפור על אדם שאמר תודה וניצל. (נספח ב) וסיפור אחר אם החניכים מכירים את הסיפור הראשון.(נספח ג)
נספח א:
*הקפידו להגיד בדיוק את המילים שכתובות*
הצגה 1:
יום בהיר בסופר "אריאל", ילד בשם דביר נכנס לסופר והולך לקצבייה.
דביר: אני צריך רבע עוף
קצב: קח
דביר שלנו ממשיך לעמדת הממתקים של הסופר
אישה מבוגרת: ילד, תוריד לי את חבילת השוקולד מהמדף למעלה
דביר: הינה
דביר שלנו מגיע לקופה ומחכה בתור
קונה: אני הייתי כאן לפניך, רק הלכתי להביא מצרך מסוים ששכחתי
דביר: תהיה לפני
הקונה מעביר את מצרכיו ומסיים ומגיע תורו של דני לקופה
דביר: אני רק את הרבע עוף ואת חבילת השוקולד
קופאית: זה יוצא 15 שקלים.
דביר: יש לי רק 100 ש"ח
קופאית: הינה העודף
הצגה 2:
יום בהיר בסופר "אריאל", ילד בשם דביר נכנס לסופר והולך לקצבייה.
דביר: שלום, אני צריך בבקשה רבע עוף
קצב: בטח, בשמחה, קח לבריאות
דביר: תודה רבה
קצב: בבקשה, יום טוב
דביר שלנו ממשיך לעמדת הממתקים של הסופר
אישה מבוגרת: סלח לי ילד, אתה יכול בבקשה להוריד לי את חבילת השוקולד מהמדף למעלה?
דביר: בשמחה, הינה, בבקשה
אישה מבוגרת: תודה רבה, תזכה למצוות
דביר שלנו מגיע לקופה ומחכה בתור
קונה: סליחה, אני הייתי כאן לפניך, רק הלכתי להביא מצרך מסוים ששכחתי
דביר: בבקשה, תהיה לפני
קונה: תודה וסליחה.
הקונה מעביר את מצרכיו ומסיים ומגיע תורו של דני לקופה
דביר: שלום, אני רק את הרבע עוף ואת חבילת השוקולד בבקשה
קופאית: בשמחה, זה יוצא 15 שקלים.
דביר: הינה, סליחה, יש לי רק 100 ש"ח
קופאית: בסדר, הינה העודף בבקשה
דביר: תודה רבה
* שימו לב שהפעולה לא אומרת שמי שלא אומר שלום, בבקשה תודה וסליחה לא מצליח, בהצגה הכל קרה בדיוק אותו דבר, רק מה שהיה שונה זה האוירה שהיתה בין האנשים בסופר.
נספח ב:
זה קרה במפעל לייצור ועיבוד בשר. מבנה רחב ידיים, אלפי מטרים, שש קומות בהן ממוקמים משחטה, אולמות ייצור ומחסני קירור והקפאה.
לבניין הענק היו מגיעים מדי יום מאות פועלים, שוחטים ובודקים ואנשי מינהלה. בשערי המפעל, בתוך 'בודקה', ישב לו השומר כשתפקידו העיקרי היה לוודא
כי רק המורשים מעובדי המפעל נכנסים בשעריו.
וכך, מדי יום במשך שנים רבות, חלפו על פניו אותם אנשים, מאות במספרם, בבוקר הם באו ובערב הם יצאו.
אחד העובדים היה מקפיד בהקפדה יתרה לברך את השומר בברכת "בוקר טוב" בכניסתו ובברכת "ערב טוב" בצאתו. בעקבות כך, כבוד
רב רחש לו השומר, שהרי מבין מאות האנשים שחלפו על פניו מדי יום, רק הוא זכר לברך
ולהתייחס לשומר העושה את מלאכתו.
ביום מן הימים, שעה קלה לפני תום העבודה, בעוד עובדי המפעל החלו נוהרים החוצה, נכנס "העובד המברך" לאחד מחדרי ההקפאה להניח דבר מה. לפתע
- מערכת החשמל קרסה, הדלת האוטומטית ננעלה, וכך מצא עצמו האיש לבדו, בתוך מקפיא
ענק וחשוך, בקור עז של כמה מעלות מתחת לאפס.
המפעל הספיק להתרוקן מיושביו, ולאיש לא היה סיכוי לשמוע זעקותיו. הוא גישש דרכו בעלטה וידע כי אם לא יתרחש נס של ממש, בעוד זמן קצר יקפא
למוות. כל שנותר לו היה לומר פרקי תהילים ולהתחנן לבורא עולם על חייו.
החושך ירד. השומר, שתפקידו לנעול את שערי המפעל אחרי שכולם יצאו, עמד בשערי המפעל ולפתע נעצר כשמחשבה אחת טורדת את מנוחתו. "אני זוכר
בבירור שבבוקר הגיע האיש שאומר לי 'בוקר טוב' ו'ערב טוב'. אך אינני זוכר שיצא, כי
אם היה יוצא, בוודאי היה מברכני ב'ערב טוב'", הרהר לעצמו.
הוא סב במהירות על עקבותיו והחל מתרוצץ ברחבי המפעל לתור אחר האיש הרוחש לו כבוד.
שם, בקומה העליונה, שמע את החבטות העמומות על דלת המקפיא הענק.
הסוף הטוב ידוע: השומר הצליח לחלצו בשלום זמן מועט לפני ש"ידידו המברך" היה נופח את נשמתו, וכך, בזכות "הארת פניו",
ניצלו חייו.
נספח ג:
סיפור דומה שמעתי מהרב יוני לביא (תספרו את זה בהרחבה בע"פ):
מסופר על יהודי אמריקאי שהגיע לאחד משדות התעופה הגדולים בעולם, וגילה שאבד לו הטלפון הסלולרי.
מתוך המיליוני האנשים שעוברים שם כל יום ידע שאין
לו סיכוי למצוא את הטלפון ואבד לו את תמונות מספרי טלפון וכו'... פתאום מגיעים
אליו 2 מאבטחים ומביאים לו את הטלפון. הם מספרים לו שבמעבר הביטחוני, כאשר רוקן את
כיסיו, הוא שכח לקחת את הטלפון שלו לאחר מכן. הוא מופתע ושואל אותם, איך מצאתם
אותי מבין כל השדה תעופה הענק הזה? שיש פה מיליוני האנשים שעוברים. הם עונים לו
שהם זכרו אותו כי הוא היחיד מבין כל האנשים, שאמר להם כשעבר "תודה שאתם
פה". הוא הודה להם שהם שומרים על הביטחון שלו, דבר שאף אחד לא אמר להם את זה,
ולכן זכרו אותו.
