תרום
צור קשר
פורים שמח
מדרשוקו לקראת פורים
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אומר ר' נחמן.
מדוע זו מצווה, ועוד- 'גדולה'?
התשובה היא פשוטה: כשבן-אדם עושה חסד, זו מצווה.
אבל כשלאדם יש את מידת החסד, זו מצווה גדולה.
כיוון שהיא גורמת לו לעשות חסד, ועוד חסד - ממנה זורם החסד.
בכך דומה היא גם השמחה:
כשאדם שמח, הוא יכול לעבוד את ה'.
כשעצוב - עבודת ה' שלו נחסמת. אין לו חשק לעשות מצוות, אין לו חשק לעשות טוב...
השמחה היא שורש, מקור ופתח לעבודת ה'.
היא מאפשרת לנשמה להשתחרר מהכבדות של הגוף, שמתבטאת בעצבות, ולעבוד את ה'.
(על פי שיעור של הרב אבינר)
למדוני פעם שמשלוח מנות הוא הרפואה הכי עמוקה.
העולם שלנו חולה בשנאה,
חולה מזה שכולם מפחדים אחד מהשני,
חולה מזה שלא מאמינים שאפשר לשפר.
כל הצדיקים אמרו שחבר יכול לעשות הרבה יותר מאשר הרבי הכי גדול,
כי זה רק תלוי בכמה אהבה אתה נותן לבן אדם.
גם משלוח מנות זה ככה.
לכן בפורים אנחנו מרפאים את העולם...
(ר' שלמה קרליבך)
היהודים, הפזורים במאה עשרים ושבע מדינות, התאחדו כולם כדי לקבל עצמם מצווה לדורות, לעשות ימי שמחה זכר להצלתם. עצם הדבר שהיהודים מסוגלים לכך, מעיד שהם כולם מאוחדים בהרגשה שהם עם אחד ומיוחד בין כל העמים, ושהתורה ומצוותיה מקויימות ומאושרות בידיהם, עד שהם יכולים להוסיף ולקבל עליהם תקנה חדשה לדורות.
(דעת מקרא, מגילת אסתר)
המשותף לפורים וליום הכיפורים הוא שבשניהם אין אנו מתנהגים כרגיל.
ביום הכיפורים אנו צמים ומתנזרים מכל הנאות הגוף בחמישה עינויים, ואילו בפורים אנו מתחפשים ושותים כדת וכדין ומתנהגים בשמחה גדולה.
אלא שכבר כתבו רבים שהשינוי הזה הוא רק חיצוני. ובעצם מהותם של שני הימים הללו הוא לחדור את מעטה השגרה החולית של החיים ולחשוף את מה שמעבר להם, את המעמקים בהם האדם קשור לבוראו מעבר לכל מידה של רגילות הבאה לידי ביטוי בחיי היום-יום.
ביום הכיפורים אנו חושפים את עומק האמונה על ידי ביטול הגוף, ובפורים על ידי שיתופו של הגוף בשמחת המצווה.
ומצד זה גדול ערכו של יום הפורים משל יום הכיפורים, שביום הכיפורים רק הנשמה דבקה בבוראה ואילו הגוף נדחק אל הצד, ואילו בפורים גם הגוף שותף בדבקות הגדולה של ישראל באביהם שבשמים.
וכבר אמרו חכמינו במדרש שלעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מפורים ויום הכיפורים, מפני ששניהם מבטאים את הנקודה הפנימית שאינה בטלה לעולם, את דבקות האומה באלוקיה. דבקות של הנשמה וגם דבקות של הגוף.
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" מי שלא מכיר את האמירה החז"לית הזו, שיקום.
אז שמישהו יסביר לי מה הקשר בין אדר לבין שמחה... כל כך התרגלנו לראות באדר כחודש של 'שיגועים ושטויות', כך שמאוד ברור לנו הקשר בין אדר לבין שמחה. אבל בעצם - מה הקשר? למה דווקא בפורים אנחנו לומדים את עניין השמחה?! מדוע לא נאמר למשל 'משנכנס כסלו מרבין בשמחה?!' האם הנס של חנוכה פחות יותר בעיני חז"ל מאשר נס פורים?! ומדוע משבועות, חג מתן תורתנו הקדושה והמשמחת, לא עושים עניין גדול כל כך של שמחה כמו פורים?! מה יש בפורים שאין בשאר החגים?!
האמת היא, שבכלל כל העניין של לחגוג את פורים הוא קצת מוזר.
פורים הוא חג שמי שאין לו משקפיים של אמונה בכלל לא מבין מה העניין הגדול. אם נתמצת את סיפור המגילה, אפשר לומר שהיה מי שרצה להרוג את היהודים, 'החבר'ה הטובים' עשו שם כמה מניפולציות, ובסוף במקום שהם יכנסו בנו, אנחנו נכנסנו בהם... סיפור נחמד, אבל בינינו, סיפור יציאת מצרים למשל הרבה יותר מרשים, אבל בפסח בכלל לא מדברים על שמחה...
אז מה הקטע של פורים שעושים ממנו סיפור כל כך גדול?
פורים הוא בעצם כל החיים שלנו. אמנם לא כל יום פורים, אבל בכל יום יש בחינה (=משהו מהרעיון) של פורים. חז"ל, שיודעים שלכל דבר שקורה יש רמז בתורה, שואלים מה הרמז לסיפור מגילת אסתר, ועונים שהמילים הרומזות לסיפור זה הן 'אַסְתֵר אסתיר'. העניין בפורים הוא הסתר הפנים. בגלל זה חייבים לקרוא את המגילה לפי הסדר, כיוון שצריך ממש לראות את כל המהלך על דקויותיו בשביל לראות שיש פה מהלך אלוקי. מי שאינו מאמין במציאות הבורא (ואוטם את ליבו ומתעקש להישאר כזה) יכול לקרוא את המגילה ולאמר 'מקרה'. בפורים אין ניסים גלויים ומרשימים כמו ביציאת מצריים, או כמו בחנוכה, יש "רק" השגחה פרטית פשוטה, וזאת זאת הנקודה של פורים.
הלימוד הכי גדול של מגילת אסתר הוא קיומה של ההשגחה הפרטית, גם במציאות של הסתר פנים. גם כשנראה שהכל ממש על הפנים (אסתר נלקחת לארמון המלך, יוצאים מכתבים חתומים בטבעת המלך על הרג היהודים) יש מישהו שזוכר שיש רק מלך אחד, והוא לא אחשוורוש... המישהו הזה הוא מרדכי. חז"ל מלמדים אותנו שאפשר לקרוא את המגילה בצורה קצת אחרת ממה שאנחנו רגילים... בכל פעם שכתובה המילה "המלך" (ולא המילים "המלך אחשוורוש") הכוונה היא למלך מלכי המלכים (מומלץ לנסות בבית).
כתוב על מרדכי שהוא 'יושב בשער המלך'. מה זה אומר?! שמרדכי ממש יושב קרוב קרוב אל הקב"ה, וזוכר כל הזמן מי בעצם מסובב פה את העולם...
ומה קשור כל זה לשמחה?!
ר' דוד אלטשולר, בעל ה'מצודות', מלמד אותנו שאין שמחה כהתרת ספקות. כל עוד יש לנו סמני שאלה, קשה לנו לשמוח. אך כאשר יש לנו ביטחון, אז מגיעים לשמחה. היחיד שאפשר (וצריך!) להישען עליו ולבטוח בו תמיד הוא הקדוש-ברוך-הוא יתברך שמו.
שמחה אמיתית לא נובעת מדברים שיש לי, או מחוסר בבעיות. שמחה אמיתית נובעת מהידיעה ומהביטחון ש-ה' דואג לי ואוהב אותי, גם אם לפעמים הוא מעביר אותי בדרך מלאה קוצים. אם מתבוננים נכון במציאות - תמיד יש לנו על מי להישען, צריך 'רק' לזכור את זה כל הזמן...
יש לרבי נחמן מברסלב אמירה מקסימה: "ומאחר והכל מאיתו יתברך, ממילא הכל לטובה". אנחנו מאוד רגילים להגיד ש'הכל לטובה', אבל צריך קודם כל לזכור - שהכל מאיתו יתברך. ה', שאוהב אותנו מאוד, הוא זה שמכתיב פה את המציאות, הוא זה שמנהל את העניינים, והוא היחיד שמולו אנחנו צריכים לפעול. ואם הוא זה שקובע מה קורה פה, אז באמת שיש לנו על מי לסמוך ובמי לבטוח, ואז איזו סיבה יש להיות עצובים?!
בפסח אף אחד לא צריך להגיד לנו לשמוח - ראינו את הישועה עין בעין, בחנוכה זה לא שוס גדול להגיד לנו לשמוח, כי ממש ברור לנו מה היה הנס. ומי שמבין מה זו תורה, אז ישמח בשבועות גם אם אף אחד לא יאמר לו לעשות זאת. אבל בפורים זה לא ברור. בפורים צריך משקפיים של אמונה בשביל להבין מה בכלל היה שם, כי נקודת השמחה של פורים, היא בפשטות עצם זה שאנחנו הבנים של הקב"ה, והוא דואג לנו. זו גם הסיבה, לדעתי, שדווקא פורים, שבו השמחה מגיעה מנקודה מאוד פנימית, הוא החג שהכי מייצג לנו את השמחה - כי אם נצליח לשמוח מתוך 'הסתר פנים', אם השמחה שלנו תגיע מתוך בטחון אמיתי ב-ה', ולא רק כשנסיבות החיים שלנו הן כמו שאנחנו רוצים שהם יהיו, אז בעצם נהיה שמחים תמיד...
(חברים מקשיבים)
