על ידי שיר שורץ
קומנרית
» 27/06/2019, 17:32
משחקים: *מעגל שמסתבכים וצריך לפתור אותו (גרסה יותר מוכרת זה שכולן עומדות במעגל עם הפנים בכיוון החוץ של המעגל והן צריכות להתהפך..)- איך לקשר למסר: אם מישהי הייתה מחליטה שהיא עושה מה שבאלה ולא מקשיבה למה שחברות שלה עושות לא הייתן מצליחות
*טלפון מתוקן- איך לקשר למסר: כל אחת הייתה אחראית לאיזה כיוון הסיפור היה הולך
*פירמידה אנושית- איך לקשר למסר: על כל אחת הייתה האחריות אם הפרמידה הייתה עומדת או לא.
מספרים על פסקל ברקוביץ
(קחו מה שמתאים לחניכים שלכם.. זה טיפה ארוך..)
פסקל נועה ברקוביץ' (48) תייצג בפעם השלישית את ישראל במשחקים הפראלימפיים שיתקיימו בחודש הבא בריו. הנערה הצרפתייה שהחליטה לפני כ-30 שנה לעלות לישראל ולהתגייס למרות הכל, תנסה לחזור לארץ עם מדליה.ברקוביץ' נולדה בעיר אנז'ה בעמק הלואר שבצרפת לאב יהודי ניצול שואה, ולאם נוצריה שמשפחתה סיפקה מחבוא ליהודים במהלך השואה. כשהייתה בת 15 היא ראתה פרק של מיני סדרה שנקראה "אישה ושמה גולדה" שהותיר עליה רושם עמוק וחשף אותה למוצאה היהודי ולישראל, אותה כינתה "מדינה קטנה עם חזון גדול".
דרך הרדיו הצרפתי-יהודי התוודעה לעמותת שר-אל המארגנת פעילות התנדבותית בצה"ל ושכנעה את הוריה ואת העמותה לכלול אותה במסגרת ההתנדבות למרות גילה הצעיר.
ביולי 1984 הגיעה ברקוביץ' לראשונה לישראל, כמתנדבת מטעם העמותה בבסיס צה"ל בג'וליס, שם עבדה במשך חודש וחצי בתיקון טנקים. במהלך התקופה הזאת היא פגשה את תת-אלוף במילואים אהרון דוידי, שעמד בראש שר-אל, ואת הרמטכ"ל דאז משה לוי, שהתרשמו מאוד מנחישותה לעלות לארץ ולעשות שירות מלא.
בספטמבר 1984 עברה ברקוביץ לתיכון "סופי ז'רמן" היוקרתי בפריז. ב-13 בדצמבר של אותה השנה, היא החליקה על רציף רכבת, כשהייתה בדרכה לבית הספר, נפלה מתחת לגלגלי רכבת נוסעת וכתוצאה מכך נקטעו שתי רגליה.במשך שבועיים נאבקו הרופאים על חייה. יותר מחצי שנה היתה ברקוביץ בשיקום, כשלאורך כל התקופה היא חזרה ואמרה שהיא מתכוונת לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל. גם דוידי הגיע לבקר אותה והבטיח לעזור לה להתגייס. "אני ידעתי שאם אני שורדת את זה אני הולכת לתת בראש. אני לא ידעתי איך ומה", סיפרה ברקוביץ' והוסיפה: "אני ידעתי שאני רוצה לגור בישראל ולהיות ישראלית". בסופו של דבר היא הצליחה לשכנע את הוריה ואת הרופאים שטיפלו בה והיא שוחררה ועלתה לישראל.
משנת 1989 היא התאמנה בשחייה במסגרת נבחרת ישראל, כשהיעד היה אולימפיאדת הנכים של 1992. אבל שנה לפני התחרות היא עזבה את הנבחרת מסיבות כלכליות ופתחה בקריירה תקשורתית מצליחה.
כיום היא מתאמנת לקראת המשחקים הפראלימפים בריו, שם תייצג את ישראל בחתירה בקיאק. "כולם חושבים שלקראת האולימפיאדה אני מתעמלת המון", סיפרה. "אבל אני תמיד מתאמנת המון כי אין ברירה. זה יותר ממשרה מלאה כי חוץ מהאימונים צריך גם לשמור על הגוף לאורך כל הדרך, עד התחרות כדי להגיע לטופ".
צ'ופר:
תנועת בני עקיבא חוגגת היום בל"ג בעומר יומולדת 90. העורכת של עלון בני עקיבא, יעל רון-יעקבי, ביקשה השבוע שאכתוב מה יעלה בגורלה של התנועה בעוד 90 שנה. זה מה שעניתי:
"מי יכול היה לדמיין לפני 90 שנה לאן יגיע עם ישראל, ובני עקיבא בתוכו? מי יכול לדמיין כעת איפה נהיה בעוד 90 שנה? אבל אם חושבים על כך לעומק, האתגר הבסיסי בעצם לא התחלף ולא יתחלף: ליישם ערכים בעולם משתנה. לפני 90 שנה זה היה נכון מול המהפכה הקומוניסטית. בעתיד – נצטרך לא לשכוח מי אנחנו מול מהפכות אחרות, סוערות וסוחפות לא פחות. שורש המשימה הוא אותו שורש. בהמנון בני עקיבא נכתב 'ראשנו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה'. איך הראש יוכל להיות בעומק התורה, גם כשרובוטים ינהלו את העולם? איך הידיים יהיו ברגבי אדמתה, בעולם שבו כבר כמעט לא יראו אדמה?
שבת וקדושה וכשרות וחסד ודרך ארץ ולימוד וקהילה וחגים – כל סט הערכים הבסיסי של העם היהודי לא רק שלא יהפוך למיושן, אלא אפילו להיפך. תכני הליבה האלה שלנו נותנים משמעות ותוכן כבר למעלה מ-3,000 שנה, אז 90 שנה הן לעתים פסיק. השבת הרי הופכת למהפכנית ונחוצה יותר ויותר עם התקדמות הטכנולוגיה. כך, בעידן שבו הרבה גבולות נמחקים ונעלמים, מצוות רבות נוספות יוכלו להתברר כסטארט-אפ של ממש. מזל טוב על 90 השנים הראשונות".
סיכום:
אנחנו אחראים על העתיד שלנו, מה שאנחנו נעשה עכשיו מ שפיע. כמו פסקל, שבחרה לרחת בייידים לה את החיים שלה ולא לשבת ולבכות, לנצל את המצב שלה! כמו האנשים שהקימו את בני עקיבבא. כל מעשה שהם עשו אז השפיע על איך שהתנועה היום. וכך אנחנו צריכים להיות, כל מעשה שאנחנו עושים, משפיע עלינו ועל העתיש שלנו. צריך לחשוב טוב לפני שמוצאים מילה רעה מהפה, זה משפיע על הקשר שלנו עם הסיבה בעתיד. אבל מצד שני חברויות שאנחנו מתחברים עכשיו ישפיעו לטובה על העתיד שלנו- שיהיו לנו חברים טובים בעתיד וחברויות טובות בעתיד! אנחנו צריכים לקחת אחיות על המעשים שלנו בידיעה שהם משפיעים עלינו.