פורסם: 04/07/2019, 02:42מה צריך?
דפים, כלי כתיבה, בקבוק זכוכית נקי, גפרורים, כלי שאפשר לשרוף בתוכו
מהלך הפעולה:
1. על בסיס הסיפור "דרכו האחרונה של 'אני לא יכול'" (נספח מס' 1), נותנים לחניכים דפים וכלי כתיבה וכל אחד כותב על הדף שלו דברים שהוא לא יכול לעשות.
נותנים לחניכים את הזמן, וכשהם מסימים הם מקפלים את הפתקים שלהם ואוספים אותם. מדליקים מדורה ובה שורפים את כל הפתקים. חשוב לשים לב שהדלקת האש בטיחותית!! תוך כדי שריפת הפתקים אומרים לחניכים ש" אני לא יכול" נשמע בכל מקום וזמן, ומנע מאיתנו לשאוף, לרצות, ולהתקדם, ובעיקר להאמין בעצמנו שאנחנו מסוגלים. מכאן ואילך- אנו נפרדים ממנו ומקדמים בברכה את 'אני יכול'; 'אני אעשה'; ו'אני מסוגל לכך'.
2. מפזרים על הרצפה את החלק הראשון של כל סיפור מנספח מס' 2. שואלים את החניכים מה נראה להם שיצא מהאנשים האלו (מכוונים להגיד שלא יצא מהם כלום, שהם לוזרים ואפסים). לאחר מכן מפזרים את החלק השני. נותנים לחניכים לקרא ולעכל..
שואלים ודנים עם החניכים מה לדעתם עזר להם מהכישלון שתואר בכרטיסיות הראשונות ועזר להם להצליח כ"כ. מסבירים שעם אמונה בעצמי, אופטימיות, הקשבה רק לקולות המחזקים והתעלמות מהקולות המחלישים והרבה כח רצון אנחנו מסוגלים!!
3. מחלקים לחניכים דפים וכלי כתיבה והם כותבים משהו שהיו רוצים לעשות בשנה הקרובה.
שמים את כל הפתקים בבקבוק שאותו בעז"ה נפתח בסוף השנה או בסוף ההדרכה.
צ'ופר:
"אם תרצו- אין זו אגדה!" (בנימין זאב תיאודור הרצל)
נספחים:
נספח מס' 1:
דרכו האחרונה של "אני לא יכול"!!!
כיתתה של דונה נראתה כמו כיתות אחרות. התלמידים ישבו בחמישה טורים שבכל אחד מהם שישה שולחנות. שולחנה של המורה עמד בחזית. על לוח המודעות תלו עבודות של תלמידים. זו נראתה כיתה רגילה בתכלית. אבל משהו שונה לחלוטין היה באותו יום בו נכנסתי אליה בראשונה. תחושה של התרגשות. דונה הייתה מורה בעיר קטנה במישיגן, שעמדה שנתיים לפני פרישתה. נוסף להיותה מורה היא התנדבה להשתתף בפרויקט ארצי שארגנתי.
הלימודים התמקדו על נושאים באמנות שיגרמו לתלמידים להרגיש טוב יותר לגבי עצמם ולקחת אחריות בחייהם. עבודתה של דונה הייתה להשתתף בשיעורים ולהעביר בכיתתה את הנלמד בפרויקט. תפקידי היה לבקר בכיתתה ולעודד את העברת החומר. התיישבתי בכיסא ריק בסוף החדר והבטתי בנעשה. כל התלמידים קיבלו משימה, לכתוב על נייר את המחשבות והרעיונות שלהם. תלמידה בת עשר שישבה בסמוך אלי מילאה את הדף שלה במשפטי, "אני לא יכולה." . "אני לא יכולה לשחק כדורגל" ."אני לא יודעת לחלק מספרים ארוכים" . "אני לא יכולה לגרום לדבי לחבב אותי" . הדף שלה היה כבר מלא למחצה והיא לא הראתה סימני ויתור.
היא המשיכה לעבוד בנחישות. הלכתי בכיתה והבטתי בדפים של התלמידים האחרים. כולם תיארו כל מיני דברים שהם אינם מסוגלים לעשות. "אני לא יכול לעשות עשר שכיבות שמיכה". "אני לא מגיע מעבר לגדר השמאלית במגרש" ."אני לא יכול לאכול רק עוגייה אחת" . הפעילות סקרנה אותי, ולכן החלטתי לבדוק עם המורה מה קורה. כאשר הגעתי אליה, הבחנתי גם שהיא הייתה עסוקה בכתיבה. חשתי שמוטב לא להפריע. "אני לא מצליחה להביא את אמו של ג'והן לאסיפת ההורים" . "אני לא מצליחה לשכנע את בתי למלא דלק במכונית" ."אני לא מצליחה ללמד את אלן להשתמש במילים במקום באגרופים". בעודי מנסה להבין מדוע המורה והתלמידים היו עוסקים בכתיבת מחשבות שליליות, חזרתי לכיסאי והמשכתי להתבונן. במשך עשר דקות נוספות המשיכו כולם לעבוד. רובם מילאו את הדפים שלהם. אחרים לקחו דף נוסף.
"סיימו את הדבר שאתם כותבים כרגע ואל תתחילו חדש" , אותתה המורה על סיום הפעילות. התלמידים נצטוו לקפל את הדפים ולהביא אותם אל שולחן המורה. כאשר התלמידים הגיעו אל שולחנה של המורה, הם הניחו את הדפים שלהם בתוך קופסת נעליים ריקה. כאשר כל הדפים היו מונחים בקופסה, הניחה המורה את המכסה במקומו, לקחה את הקופסה ויצאה אל המסדרון. התלמידים הלכו בעקבותיה. אני הלכתי עימם. במסדרון נעצרו כולם.
דונה נכנסה לחדרו של השרת, ויצאה משם עם מעדר. עם המעדר ביד אחת, הקופסה בידה השנייה, צעדו דונה ושיירת תלמידיה בעקבותיה אל הפינה המרוחקת ביותר בחצר המשחקים של בית הספר. היא החלה לחפור. הם עמדו לקבור את ה- 'אני לא יכול' שלהם! החפירה ארכה כעשר דקות, משום שכל התלמידים רצו להשתתף בה.
כאשר הבור היה עמוק למדי, הם סיימו לחפור. הקופסה הונחה בתחתית הבור וכוסתה חזרה באדמה. שלושים בני עשר עמדו מסביב ל'קבר' הטרי. לכל אחד מהם היה לפחות דף אחד של 'אני לא יכול' באותה קופסה. וכך גם למורה. בשלב זה הודיעה דונה, "ילדים וילדות, אנא החזיקו ידיים והרכינו ראש" . כאן היום לזכרו של 'אני לא יכול'. בעודו עימנו על פני האדמה, הוא נגע לחיי כולנו, למי יותר ולמי פחות. שמו, לצערו הרב, נאמר בכל בניין ציבורי, בתי ספר, עיריות, וכן, אפילו בבית הלבן. "הועדנו ל'אני לא יכול' מצבה ושמו חרוט עליה.
אחיו ואחיותיו ישרדו עימנו, 'אני יכול'; 'אני אעשה'; ו'אני מסוגל לכך'. הם ידועים פחות מקרובם המפורסם ובהחלט לא חזקים כמוהו. אולי יום אחד, בעזרתכם, הם יהפכו חזקים יותר בעולמנו. "נוח בשלום על משכבך, 'אני לא יכול', וכולנו נמשיך לחיות את חיינו מנקודה זו גם בהעדרו. אמן." כאשר האזנתי להספד הבנתי שתלמידים אלה לא ישכחו לעולם את היום הזה. הפעילות הזו הייתה סמלית, מטאפורה לחיים. זו הייתה חוויה שתדבק בהכרתם ובתת-הכרתם לעולם. "כתיבת 'אני לא יכול', קבורת הדפים ושמיעת ההספד היו מאמץ כביר מצידה של המורה. והיא עדיין לא סיימה.
בסופו של ההספד הם נכנסו חזרה לכיתה, וערכו חגיגה עם כיבוד. כחלק מן החגיגה הכינה דונה מצבה גדולה מקרטון. היא כתבה עליה "נוח בשלום על משכבך, 'אני לא יכול'".
והוסיפה את התאריך בתחתית.
(צ'יק מורמן)
נספח מס' 2:
אחר שהועף מקבוצת הכדורסל בתיכון הוא הלך הביתה, נעל את עצמו בחדר ובכה. -מייקל ג'ורדן, זוכה 6 אליפויות NBA נבחר 5 פעמים לשחקן NVP ונבחר 4 פעמים כ NBA ALLSTAR .
הוא לא יכל לדבר עד גיל 4 והמורים שלו אמרו עליו ש:"לא יצא ממנו שום דבר רציני". - אלברט איינשטיין, פיזיקאי וזוכה פרס נובל.
הודחה מתפקידה ככתבת חדשות בטענה ש:"היא לא מתאימה לטלוויזיה".- אופרה ווינפרי, מגישת תכנית הטלוויזיה עתירת הפרסים ותשבחות, והאשה המשפיעה ביותר בעולם.
פוטר מהעיתון בטענה ש:"אין לו דמיון", וש"הוא חסר רעיונות מקוריים".- וולט דיסניי, ממציא מיקי מאוס וזוכה 22 פרסי אוסקר (האדם שזכה בהכי הרבה פרסי אוסקר בהסטוריה).
הוצא מהקבוצה שלו לאחר שאובחן בתפקוד לקוי של הורמון גדילה, מה שהפך אותו לקטן יותר משאר הילדים בגילו.- ליונל מסי, נבחר 3 פעמים לכדורגלן השנה ע"י פיפ"א העולמית.
בגיל 30 הוא מצא את עצמו מדוכא והרוס לאחר שהעיפו אותו מהחברה אותה הקים במו ידיו. סטיב ג'ובס, מקים חברת אפל, וממקימי חברת האנימציה PIXAR.
המורה שלו אמר לו שהוא טיפש מדי מכדי ללמוד משהו, ושהוא צריך למצוא תחום בו הוא אולי יצליח בזכות האישיות הנעימה שלו.- תומס אדיסון, ממציא הנורה החשמלית, רשם מעל 1000 פטנטים, ומעל 300 המצאות, אחד ממאה אנשים המשפיעים ביותר בהסטוריה.
נדחו ע"י חברת ההקלטות "דקה" שאמרו "אנחנו לא אוהבים את הצליל שלהם, אין להם עתיד בעסקי השעשועים".- הביטלס, הלהקה המצליחה והמוכרת ביותר בהסטוריה.
הספר הראשון שלו נדחה ע"י 27 מוציאים לאור.- דר' סוס, סופר ילדים המצליח ביותר בהסטוריה.
אחז את הכינור בצורה מגושמת והעדיף לנגן יצירות משלו במקום לשפר את הטכניקה שלו. המורה שלו כינה אותו כמי שהוא "חסר תקווה כמלחין".- לודוויג ואן בטהובן, נחשב לאחד משלושת המלחינים הגדולים בהיסטוריה.
דפים, כלי כתיבה, בקבוק זכוכית נקי, גפרורים, כלי שאפשר לשרוף בתוכו
מהלך הפעולה:
1. על בסיס הסיפור "דרכו האחרונה של 'אני לא יכול'" (נספח מס' 1), נותנים לחניכים דפים וכלי כתיבה וכל אחד כותב על הדף שלו דברים שהוא לא יכול לעשות.
נותנים לחניכים את הזמן, וכשהם מסימים הם מקפלים את הפתקים שלהם ואוספים אותם. מדליקים מדורה ובה שורפים את כל הפתקים. חשוב לשים לב שהדלקת האש בטיחותית!! תוך כדי שריפת הפתקים אומרים לחניכים ש" אני לא יכול" נשמע בכל מקום וזמן, ומנע מאיתנו לשאוף, לרצות, ולהתקדם, ובעיקר להאמין בעצמנו שאנחנו מסוגלים. מכאן ואילך- אנו נפרדים ממנו ומקדמים בברכה את 'אני יכול'; 'אני אעשה'; ו'אני מסוגל לכך'.
2. מפזרים על הרצפה את החלק הראשון של כל סיפור מנספח מס' 2. שואלים את החניכים מה נראה להם שיצא מהאנשים האלו (מכוונים להגיד שלא יצא מהם כלום, שהם לוזרים ואפסים). לאחר מכן מפזרים את החלק השני. נותנים לחניכים לקרא ולעכל..
שואלים ודנים עם החניכים מה לדעתם עזר להם מהכישלון שתואר בכרטיסיות הראשונות ועזר להם להצליח כ"כ. מסבירים שעם אמונה בעצמי, אופטימיות, הקשבה רק לקולות המחזקים והתעלמות מהקולות המחלישים והרבה כח רצון אנחנו מסוגלים!!
3. מחלקים לחניכים דפים וכלי כתיבה והם כותבים משהו שהיו רוצים לעשות בשנה הקרובה.
שמים את כל הפתקים בבקבוק שאותו בעז"ה נפתח בסוף השנה או בסוף ההדרכה.
צ'ופר:
"אם תרצו- אין זו אגדה!" (בנימין זאב תיאודור הרצל)
נספחים:
נספח מס' 1:
דרכו האחרונה של "אני לא יכול"!!!
כיתתה של דונה נראתה כמו כיתות אחרות. התלמידים ישבו בחמישה טורים שבכל אחד מהם שישה שולחנות. שולחנה של המורה עמד בחזית. על לוח המודעות תלו עבודות של תלמידים. זו נראתה כיתה רגילה בתכלית. אבל משהו שונה לחלוטין היה באותו יום בו נכנסתי אליה בראשונה. תחושה של התרגשות. דונה הייתה מורה בעיר קטנה במישיגן, שעמדה שנתיים לפני פרישתה. נוסף להיותה מורה היא התנדבה להשתתף בפרויקט ארצי שארגנתי.
הלימודים התמקדו על נושאים באמנות שיגרמו לתלמידים להרגיש טוב יותר לגבי עצמם ולקחת אחריות בחייהם. עבודתה של דונה הייתה להשתתף בשיעורים ולהעביר בכיתתה את הנלמד בפרויקט. תפקידי היה לבקר בכיתתה ולעודד את העברת החומר. התיישבתי בכיסא ריק בסוף החדר והבטתי בנעשה. כל התלמידים קיבלו משימה, לכתוב על נייר את המחשבות והרעיונות שלהם. תלמידה בת עשר שישבה בסמוך אלי מילאה את הדף שלה במשפטי, "אני לא יכולה." . "אני לא יכולה לשחק כדורגל" ."אני לא יודעת לחלק מספרים ארוכים" . "אני לא יכולה לגרום לדבי לחבב אותי" . הדף שלה היה כבר מלא למחצה והיא לא הראתה סימני ויתור.
היא המשיכה לעבוד בנחישות. הלכתי בכיתה והבטתי בדפים של התלמידים האחרים. כולם תיארו כל מיני דברים שהם אינם מסוגלים לעשות. "אני לא יכול לעשות עשר שכיבות שמיכה". "אני לא מגיע מעבר לגדר השמאלית במגרש" ."אני לא יכול לאכול רק עוגייה אחת" . הפעילות סקרנה אותי, ולכן החלטתי לבדוק עם המורה מה קורה. כאשר הגעתי אליה, הבחנתי גם שהיא הייתה עסוקה בכתיבה. חשתי שמוטב לא להפריע. "אני לא מצליחה להביא את אמו של ג'והן לאסיפת ההורים" . "אני לא מצליחה לשכנע את בתי למלא דלק במכונית" ."אני לא מצליחה ללמד את אלן להשתמש במילים במקום באגרופים". בעודי מנסה להבין מדוע המורה והתלמידים היו עוסקים בכתיבת מחשבות שליליות, חזרתי לכיסאי והמשכתי להתבונן. במשך עשר דקות נוספות המשיכו כולם לעבוד. רובם מילאו את הדפים שלהם. אחרים לקחו דף נוסף.
"סיימו את הדבר שאתם כותבים כרגע ואל תתחילו חדש" , אותתה המורה על סיום הפעילות. התלמידים נצטוו לקפל את הדפים ולהביא אותם אל שולחן המורה. כאשר התלמידים הגיעו אל שולחנה של המורה, הם הניחו את הדפים שלהם בתוך קופסת נעליים ריקה. כאשר כל הדפים היו מונחים בקופסה, הניחה המורה את המכסה במקומו, לקחה את הקופסה ויצאה אל המסדרון. התלמידים הלכו בעקבותיה. אני הלכתי עימם. במסדרון נעצרו כולם.
דונה נכנסה לחדרו של השרת, ויצאה משם עם מעדר. עם המעדר ביד אחת, הקופסה בידה השנייה, צעדו דונה ושיירת תלמידיה בעקבותיה אל הפינה המרוחקת ביותר בחצר המשחקים של בית הספר. היא החלה לחפור. הם עמדו לקבור את ה- 'אני לא יכול' שלהם! החפירה ארכה כעשר דקות, משום שכל התלמידים רצו להשתתף בה.
כאשר הבור היה עמוק למדי, הם סיימו לחפור. הקופסה הונחה בתחתית הבור וכוסתה חזרה באדמה. שלושים בני עשר עמדו מסביב ל'קבר' הטרי. לכל אחד מהם היה לפחות דף אחד של 'אני לא יכול' באותה קופסה. וכך גם למורה. בשלב זה הודיעה דונה, "ילדים וילדות, אנא החזיקו ידיים והרכינו ראש" . כאן היום לזכרו של 'אני לא יכול'. בעודו עימנו על פני האדמה, הוא נגע לחיי כולנו, למי יותר ולמי פחות. שמו, לצערו הרב, נאמר בכל בניין ציבורי, בתי ספר, עיריות, וכן, אפילו בבית הלבן. "הועדנו ל'אני לא יכול' מצבה ושמו חרוט עליה.
אחיו ואחיותיו ישרדו עימנו, 'אני יכול'; 'אני אעשה'; ו'אני מסוגל לכך'. הם ידועים פחות מקרובם המפורסם ובהחלט לא חזקים כמוהו. אולי יום אחד, בעזרתכם, הם יהפכו חזקים יותר בעולמנו. "נוח בשלום על משכבך, 'אני לא יכול', וכולנו נמשיך לחיות את חיינו מנקודה זו גם בהעדרו. אמן." כאשר האזנתי להספד הבנתי שתלמידים אלה לא ישכחו לעולם את היום הזה. הפעילות הזו הייתה סמלית, מטאפורה לחיים. זו הייתה חוויה שתדבק בהכרתם ובתת-הכרתם לעולם. "כתיבת 'אני לא יכול', קבורת הדפים ושמיעת ההספד היו מאמץ כביר מצידה של המורה. והיא עדיין לא סיימה.
בסופו של ההספד הם נכנסו חזרה לכיתה, וערכו חגיגה עם כיבוד. כחלק מן החגיגה הכינה דונה מצבה גדולה מקרטון. היא כתבה עליה "נוח בשלום על משכבך, 'אני לא יכול'".
והוסיפה את התאריך בתחתית.
(צ'יק מורמן)
נספח מס' 2:
אחר שהועף מקבוצת הכדורסל בתיכון הוא הלך הביתה, נעל את עצמו בחדר ובכה. -מייקל ג'ורדן, זוכה 6 אליפויות NBA נבחר 5 פעמים לשחקן NVP ונבחר 4 פעמים כ NBA ALLSTAR .
הוא לא יכל לדבר עד גיל 4 והמורים שלו אמרו עליו ש:"לא יצא ממנו שום דבר רציני". - אלברט איינשטיין, פיזיקאי וזוכה פרס נובל.
הודחה מתפקידה ככתבת חדשות בטענה ש:"היא לא מתאימה לטלוויזיה".- אופרה ווינפרי, מגישת תכנית הטלוויזיה עתירת הפרסים ותשבחות, והאשה המשפיעה ביותר בעולם.
פוטר מהעיתון בטענה ש:"אין לו דמיון", וש"הוא חסר רעיונות מקוריים".- וולט דיסניי, ממציא מיקי מאוס וזוכה 22 פרסי אוסקר (האדם שזכה בהכי הרבה פרסי אוסקר בהסטוריה).
הוצא מהקבוצה שלו לאחר שאובחן בתפקוד לקוי של הורמון גדילה, מה שהפך אותו לקטן יותר משאר הילדים בגילו.- ליונל מסי, נבחר 3 פעמים לכדורגלן השנה ע"י פיפ"א העולמית.
בגיל 30 הוא מצא את עצמו מדוכא והרוס לאחר שהעיפו אותו מהחברה אותה הקים במו ידיו. סטיב ג'ובס, מקים חברת אפל, וממקימי חברת האנימציה PIXAR.
המורה שלו אמר לו שהוא טיפש מדי מכדי ללמוד משהו, ושהוא צריך למצוא תחום בו הוא אולי יצליח בזכות האישיות הנעימה שלו.- תומס אדיסון, ממציא הנורה החשמלית, רשם מעל 1000 פטנטים, ומעל 300 המצאות, אחד ממאה אנשים המשפיעים ביותר בהסטוריה.
נדחו ע"י חברת ההקלטות "דקה" שאמרו "אנחנו לא אוהבים את הצליל שלהם, אין להם עתיד בעסקי השעשועים".- הביטלס, הלהקה המצליחה והמוכרת ביותר בהסטוריה.
הספר הראשון שלו נדחה ע"י 27 מוציאים לאור.- דר' סוס, סופר ילדים המצליח ביותר בהסטוריה.
אחז את הכינור בצורה מגושמת והעדיף לנגן יצירות משלו במקום לשפר את הטכניקה שלו. המורה שלו כינה אותו כמי שהוא "חסר תקווה כמלחין".- לודוויג ואן בטהובן, נחשב לאחד משלושת המלחינים הגדולים בהיסטוריה.