מטרה: נבין כמה כוח יש לנו בפה ונפנים שיש לרסנו ולהפעילו לטוב.

מהלך הפעולה:

1. 2 חניכים צריכים לשכנע אותנו בנושא מסוים.
לדוגמה: הנושא הוא האם יותר טוב לעשות סולמות מעץ או מברזל, אומרים לאחד שהוא צריך לשכנע אותנו שיותר טוב מברזל ולשני שמעץ. בסוף שואלים את שאר החניכים- מה שכנע אתכם יותר?

2. ביטויים בפנטומימה, כל פעם חניך בוחר ביטוי ומציג אותו בפנטומימה ואנחנו צריכים לנחש מה זה אומר.

3. סיפור (מצורף למטה)

מסר:
בכל המשחקים אנו רואים כוחות של הדיבור שלנו לכל כיוון. בשקר אנו משתמשים לרע בדיבור שלנו- משקרים, ובאמת בסופו של דבר זה הורס לנו ולסביבה(אתה יכול ממש להיפגש מזה). אחר כך כשכל חניך נסה לשכנע- תראו איזה כוח גדול יש לדיבור! האם יש סיכוי שמישהו ממנו היה משנה את נקודת המבט שלו באותו נושא בלי שיראו לו את שאר הצדדים ומה טוב במה שהפוך מדעתו? קטן מאוד...(אז מה שזה אולי נושא לא קריטי, אבל בנושאים אחרים בחיים, זהו כוח מהפכני!!)
או בפנטומימה- כמה זמן לקח להסביר מה שבאמצעות דיבור היה לוקח אולי שניה... וכך גם בסיפור- בסופו של דבר הדיבור היה זה שהשפיע לטוב ולרע, לחיים ולמוות. ולכן בגלל שזהו כוח כל כך יקר אנחנו צריכים לשמור עליו ולנתב אותו לטוב ולא חס וחלילה להיפך!

סיפור-
מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ פָּרָס שֶׁנַּעֲשָׂה כָּחוּשׁ בְּיוֹתֵר וְנָטָה לָמוּת.
אָמְרוּ לוֹ הָרוֹפְאִים: אֵין לְךָ תַּקָּנָה עַד שֶׁיָּבִיאוּ חֲלֵב לְבִיאָה וְתִשְׁתֶּה אוֹתוֹ וְתֵרָפֵא.
אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: מִי יֵלֵךְ וְיָבִיא חֲלֵב לְבִיאָה?
עָנָה אֶחָד מֵהֶם וְאָמַר: רְצוֹנְךָ, אֵלֵךְ אֲנִי וְתֵן לִי עֶשֶׂר עִזִּים. נָתְנוּ לוֹ וְהָלַךְ לְגֹב אֲרָיוֹת,
וְהָיְתָה שָׁם לְבִיאָה מֵינֶקֶת גּוּרֶיהָ.
יוֹם רִאשׁוֹן עָמַד לוֹ מֵרָחוֹק וְהִשְׁלִיךְ לָהּ עֵז אַחַת וְאָכְלָה.
יוֹם שֵׁנִי נִתְקָרֵב מְעַט וְהִשְׁלִיךְ אַחֶרֶת,
וְכֵן בְּכָל יוֹם וְיוֹם.
לְסוֹף עֲשָׂרָה יָמִים נִתְקָרֵב אֶצְלָהּ,
עַד שֶׁהָיָה מְשַׂחֵק עִמָּהּ וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּשָׁדֶיהָ,
וְלָקַח מֵחֲלָבָהּ וְהָלַךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ.
 
בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ יָשֵׁן וְרָאָה בַּחֲלוֹמוֹ אֵיבָרָיו מַתְרִיסִים זֶה עִם זֶה.
הָרַגְלַיִם אוֹמְרוֹת: אֵין בְּכָל הָאֵיבָרִים כָּמוֹנוּ, שֶׁאִלְמָלֵא הָלַכְנוּ לֹא הָיָה הַגּוּף יָכוֹל לְהָבִיא מִן הֶחָלָב.
עָנוּ הַיָֹדַיִם וְאָמְרוּ: אֵין כָּמוֹנוּ, שֶׁאִלְמָלֵא הָיִינוּ מְמַשְׁמְשׁוֹת לֹא הָיָה יָכוֹל לְהָבִיא מִן הֶחָלָב.
הָעֵינַיִם אָמְרוּ: אָנוּ לְמַעְלָה מִן הַכֹּל, שֶׁאִלְמָלֵא הָיִינוּ מַרְאוֹת לוֹ הַדֶּרֶךְ לֹא הָיָה נַעֲשֶׂה כְּלוּם.
עָנָה הַלֵּב וְאָמַר: אֲנִי לְמַעְלָה מִכֻּלְּכֶם, שֶׁאִלְמָלֵא נָתַתִּי עֵצָה לֹא הוֹעַלְתֶּם בַּדָּבָר כְּלוּם.
עָנְתָה הַלָּשׁוֹן וְאָמְרָה: אֲנִי טוֹבָה מִכֶּם, שֶׁאִלְמָלֵא הַדִּבּוּר מָה הֱיִיתֶם עוֹשִׂים?
עָנוּ כָּל הָאֵיבָרִים וְהֵשִׁיבוּ לַלָּשׁוֹן: הֵיאַךְ לֹא יָרֵאת לְהִדַּמּוֹת אֵלֵינוּ וְאַתְּ יוֹשֶׁבֶת בִּמְקוֹם חֹשֶךְ וַאֲפֵלָה וְאֵין בָּךְ עֶצֶם כְּכָל הָאֵיבָרִים?!
אָמְרָה לָהֶם הַלָּשׁוֹן: הַיּוֹם תֹּאמְרוּ, שֶׁאֲנִי שׁוֹלֶטֶת בָּכֶם.
 
כְּשֶׁנֵּעוֹר הָאִישׁ מִשְּׁנָתוֹ שָׁמַר הַחֲלוֹם בְּלִבּוֹ וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ.
נִכְנַס אֵצֶל הַמֶּלֶךְ
וְאָמַר לוֹ: הֵא לְךָ חֲלֵב כַּלְבָּה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי בִּשְׁבִילְךָ וְתִשְׁתֶּה.
מִיָּד קָצַף הַמֶּלֶךְ עָלָיו וְצִוָּה לִתְלוֹתוֹ.
כְּשֶׁהָלַךְ לְהִתָּלוֹת הִתְחִילוּ כָּל הָאֵיבָרִים רוֹעֲדִים.
אָמְרָה לָהֶם הַלָּשׁוֹן: הֲלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁאֵין בָּכֶם מַמָּשׁ;
אִם אֲנִי מַצִּילָה אֶתְכֶם תּוֹדוּ לִי, שֶׁאֲנִי שׁוֹלֶטֶת עֲלֵיכֶם?
אָמְרוּ לָהּ: הֵן.
מִיָּד אָמְרָה הַלָּשׁוֹן לַתַּלְיָנִים: הֲשִׁיבוּנִי אֶל הַמֶּלֶךְ.
הֱשִׁיבוּהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ.
אָמַר לוֹ: לָמָּה צִוִּיתָ לִתְלוֹתֵנִי?
אָמַר לוֹ: שֶׁהֵבֵאתָ לִי חֲלֵב כַּלְבָּה.
אָמַר לוֹ: מָה אִכְפַּת לְךָ, וִיהֵא לְךָ רְפוּאָה;
וְעוֹד, לִלְבִיאָה קוֹרְאִין כַּלְבָּה.
לָקְחוּ מִמֶּנּוּ וְנִסּוּהוּ וְנִמְצָא שֶׁהָיָה חֲלֵב לְבִיאָה.
שָׁתָה הַמֶּלֶךְ מִמֶּנּוּ וְנִתְרַפֵּא, וּפְטָרוֹ לְשָׁלוֹם.
אָמְרוּ כָּל הָאֵיבָרִים לַלָּשׁוֹן: עַכְשָׁו אָנוּ מוֹדִים לָךְ, שֶׁאַתְּ שׁוֹלֶטֶת עַל כָּל הָאֵיבָרִים.
זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא).
(מדרש תהלים (שוחר טוב), מזמור לט, ב; מדרש ילקוט שמעוני לתהילים, פרק לד, רמז תשכא)