תרום
צור קשר
אז תכל'ס על מה בדיוק חרב הבית? הראשון? והשני? ומה היה מצב העם בתקופות הללו? מה מלמד אותנו המשיח? ולמה בדיוק 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו'?
אז הנה לכם כמה קטעים על חורבן, גלות, גאולה ומה שבניהם, תוכלו ללמוד עם חניכים או עם שאר הצוות ואולי טיפה להבין יותר מה בעצם קרה וקורה בתקופה הזאת, בין המיצרים.
רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְצָאוֹ לְאֵלִיָּהוּ עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָהשֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי.
אָמַר לוֹ: בָּא אֲנִי לָעוֹלָם הַבָּא?
אָמַר לוֹ: אִם יִרְצֶה הָאָדוֹן הַזֶּה.
אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁנַיִם רָאִיתִי, וְקוֹל שְׁלוֹשָה שָׁמַעְתִּי.
אָמַר לוֹ: אֵימָתַי יָבוֹא מָשִׁיחַ?
אָמַר לוֹ: לֵךְ שְׁאַל אוֹתוֹ.
– וְהֵיכָן הוּא יוֹשֵׁב?
– עַל פֶּתַח הָעִיר.
– וּמָה סִימָנוֹ?
– יוֹשֵׁב בֵּין עֲנִיִּים סוֹבְלֵי חֳלָאִים, כֻּלָּם מַתִּירִים וְקוֹשְׁרִים בְּבַת אַחַת, וְהוּא מַתִּיר אַחַת וְקוֹשֵׁר אַחַת, אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֶתְבַּקֵּשׁ וְלֹא אֶתְעַכֵּב.
הָלַךְ אֶצְלוֹ,
אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי.
אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בֶּן לֵוִי.
אָמַר לוֹ: לְאֵימָתַי יָבוֹא מַר?
אָמַר לוֹ: הַיּוֹם.
בָּא רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֵצֶל אֵלִיָּהוּ,
אָמַר לוֹ: מָה אָמַר לְךָ?
אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בֶּן לֵוִי.
אָמַר לוֹ: הִבְטִיחַ אוֹתְךָ וְאֶת אָבִיךָ לָעוֹלָם הַבָּא.
אָמַר לוֹ: שִׁקֵּר לִי, שֶׁאָמַר לִי: הַיּוֹם אֲנִי בָּא – וְלֹא בָּא.
אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר לְךָ: "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהילים צה, ז).
*********************
תלמוד ירושלמי, מסכת תענית,פרק ד, הלכה ז
מדרש איכה רבה, פתיחה, פרק לג
מדרש שמואל, פרק לב, דרשה ה.
עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה מֹשֶה מוֹצִיא כָּרוֹז בְּכָל הַמַּחֲנֶה
וְאוֹמֵר: צְאוּ לַחְפֹּר, צְאוּ לַחְפֹּר! וְהָיוּ יוֹצְאִים וְחוֹפְרִים לָהֶם קְבָרוֹת וְלָנִים בָּהֶם.
בְּשַׁחֲרִית הָיָה כָּרוֹז יוֹצֵא וּמַכְרִיז: יִבָּדְלוּ הַחַיִּים מִן הַמֵּתִים!
הָיוּ עוֹמְדִים וּמוֹצְאִים עַצְמָם חֲסֵרִים חֲמִשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף – עַד שֶׁחָסְרוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא.
וּבִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים הָאַחֲרוֹנָה עָשׂוּ כֵּן וְעָמְדוּ וּמָצְאוּ עַצְמָם שְׁלֵמִים.
אָמְרוּ: שֶׁמָּא טָעִינוּ בְּחֶשְׁבּוֹן הַחֹדֶשׁ...
חָזְרוּ בְּלֵיל עֲשִׂירִי וְלָנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּקִבְרוֹ. לְמָחָר עָמְדוּ כֻּלָּם.
חָזְרוּ עוֹד בְּלֵיל אַחַד עָשָׂר, וְכֵן בִּשְׁנֵים עָשָׂר וּשְׁלוֹשָה עָשָׂר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר.
וְכֵוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם מֵת אָמְרוּ: דּוֹמֶה, שֶׁבִּטֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתָהּ גְּזֵרָה קָשָׁה מֵעָלֵינוּ,
וְעָמְדוּ וַעֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.
וְכֵן שָׁנוּ חֲכָמִים: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים.
*******************
"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה' ".
*******************
"מעשה היה ביהודי אחד שהיה חורש געתה פרתו לפניו. עבר ערבי אחד ושמע קולה. אמר לו: בן יהודים התר שורך והתר מחרשתך שהרי נחרב בית המקדש. געתה פעם שניה אמר לו: בן יהודים אסור פרתך ואסור מחרשתך, שהרי נולד מלך המשיח. אמר לו מה שמו אמר לו: מנחם שמו"
*******************
"מה שמו ? (של המשיח)
דבי רבי שילא אמרי שילה שמו שנאמר (בראשית מט) עד כי יבא שילה
דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו שנאמר (תהילים עב) יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו
דבי רבי חנינה אמר חנינה שמו שנאמר (ירמיהו טז) אשר לא אתן לכם חנינה
ויש אומרים מנחם בן חזקיה שמו שנאמר (איכה א) כי רחק ממני מנחם משיב נפשי
ורבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו שנאמר (ישעיהו נג) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה ".
******************
מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ:
טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַם לְעִיִּים:
נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם:
בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ:
שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַם וְאֵין קוֹבֵר:
הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ:
עַד מָה יְיָ תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ:
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ:
וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ:
כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ:
אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשׁנִים:
מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד:
עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ:
וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם:
יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ:
תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה:
וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי:
וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם:
לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ:
******************
היה אדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה (אותו האיש) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא (ידידי). הלך (בטעות) והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש). בא (אותו האיש לסעודה) ומצא את בר קמצא יושב. אמר לו (אותו האיש): הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? (הצג הוכחה). אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קורבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל (בר קמצא) מום בניב השפתיים (של הקורבן), ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום. חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי אנו מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין. אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
******************
שלח עליהם את נירון קיסר, כשבא זרק חץ למזרח - בא ונפל בירושלים, למערב - בא ונפל בירושלים, לארבע רוחות השמים - בא ונפל בירושלים. אמר לו לתינוק, פסוק לי פסוקיך. אמר לו (יחזקאל כה, יד) "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו'". אמר: הקדוש ברוך הוא, מבקש להחריב ביתו, ומבקש לקנח ידיו באותו האיש [בי]. ברח, והלך ואתגייר ויצא ממנו רבי מאיר.
******************
שלח עליהם את אספסינוס קיסר. בא צר עליה [על ירושלים] שלוש שנים. היו בה אלו שלשה עשירים: נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו. בן כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות. ויש אומרים שהייתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי. אחד אמר להם: אני אפרנס אותם בחיטים ושעורים. אחד אמר ביין, במלח ובשמן. ואחד אמר בעצים. ושבחו חכמים לעצים, שרב חסדא [היה אומר]: כל אקלידי היה מוסר לבני ביתו חוץ מעצים, שאמר רב חסדא שאוצר אחד של חיטים צריך ששים אוצרות של עצים. היה להם [יכולת] לפרנס [את העיר] עשרים ואחד שנים.
היו בהם אלה הבריונים, אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום אתם [הרומאיים], לא הניחום. אמרו להם [הבריונים]: נצא ונעשה מלחמה אתם, אמרו להם חכמים: לא יעלה בידינו הדבר. עמדו הבריונים ושרפו לאותם אוצרות של חיטים ושעורים, והיה רעב [בעיר].
****************
מקדש ראשון מפני מה חרב?
מפני שלשה דברים: שהיו בו עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים:
(עבודה זרה - דכתיב (ישעיהו כח כ) כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ [וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס];
מאי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ?
אמר רבי יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד
וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס - אמר רבי שמואל בר נחמני: כי מטי רבי יונתן להאי קרא – בכי, אמר: מאן דכתיב ביה (תהלים לג ז) כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם [נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת] - נעשית לו מסכה צרה;
גלוי עריות - דכתיב (ישעיהו ג טז) וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה
יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן - שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה
וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן - שהיו מהלכות בקומה זקופה
וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם - דהוו מליין כוחלא עיניהן
הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה - שהיו מהלכות עקב בצד גודל
וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה - אמר רבי יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל - בועטות ומתיזות עליהן ומכניסין בהן יצה"ר כארס בכעוס;
שפיכות דמים - דכתיב (מלכים ב כא טז) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה [לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’]; )
אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב?
מפני שהיתה בו שנאת חנם; ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.
***************
אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר (יחזקאל כב כו) [כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי בין קדש לחל לא הבדילו ובין הטמא לטהור לא הודיעו] ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם.
אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית, שנאמר (ישעיהו ה יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדפו [ומאחרי בנשף יין ידליקם] [55] וכתיב (ישעיהו ה יב) והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו [56] וכתיב (ישעיהו ה יג) לכן גלה עמי מבלי דעת [וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא].
אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר: (ירמיהו ו יא) [ואת חמת ה' מלאתי נלאיתי הכיל] שפך על עולל בחוץ [ועל סוד בחורים יחדו כי גם איש עם אשה ילכדו זקן עם מלא ימים] מה טעם שפך - משום דעולל בחוץ [57].
אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר (ירמיהו ו טו) הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו [גם הכלים לא ידעו לכן יפלו בנפלים בעת פקדתים יכשלו אמר ה’].
אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול, שנאמר (ישעיהו כד ב) והיה כעם ככהן [כעבד כאדניו כשפחה כגברתה כקונה כמוכר כמלוה כלוה כנשה כאשר נשא בו] וכתיב בתריה [פסוק ג] הבוק תבוק הארץ [והבוז תבוז כי ידוד דבר את הדבר הזה] .
אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א ו) [ויצא מן בת מבת ציון כל הדרה] היו שריה כאילים לא מצאו מרעה [וילכו בלא כח לפני רודף]: מה איל, זה ראשו של זה בצד זנבו של זה - אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.
אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי
חכמים, שנאמר (דברי הימים ב לו טז) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא.
מאי 'עד לאין מרפא'?
אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו....
ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר (ירמיהו ה א) שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא [ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה.
איני! והאמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר (ישעיהו ג ו) כי יתפש איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו [והמכשלה הזאת תחת ידך] - דברים שבני אדם מתכסין בהן כשמלה [61] ישנן בידיך [62], 'והמכשלה הזאת תחת ידך'
(אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל
*שחללו בה את השבת*...
אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל
*שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית*...
אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל
*שביטלו בה תינוקות של בית רבן*...
אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני
*שלא היה להם בושת פנים זה מזה*...
אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל
*שהושוו קטן וגדול*...
אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל
*שלא הוכיחו זה את זה*...
אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל
*שביזו בה תלמידי חכמים*...
ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל
*שפסקו ממנה אנשי אמנה*...)
(בבלי שבת קיט ב)
******************
'אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין', דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.
אלא דיני דמגיזתא לדיינו?
אלא אימא: 'שהעמידו דיניהם על דין תורה' ולא עבדו לפנים משורת הדין.
******************
ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש היה נר מערבי כבה, ולשון של זהורית מאדים, וגורל של שם עולה בשמאל, והיו נועלין דלתות ההיכל מבערב ומשכימין ומוצאין אותן פתוחין. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: היכל, למה אתה מבהלנו? יודעין אנו שסופך ליחרב (יומא לג, ב).
******************
קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש ניטלו דיני נפשות מישראל בימי רבי שמעון בן יוחי (כמה דורות לאחר החורבן. ישנה גרסה נוספת שלפני החורבן) ניטלו דיני ממונות מישראל (ירושלמי, סנהדרין ז ב)
-או-
תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות ובימי שמעון בן שטח(כמה דורות לפני החורבן) ניטלו דיני ממונות (ירושלמי סנהדרין א א)
******************
על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך. שהיו נוהגים כשהיו מוציאים חתן וכלה, מוציאים לפניהם תרנגול ותרנגולת כלומר פרו ורבו כתרנגולים. יום אחד חלף גדוד רומאים. לקחו מהם [את התרנגולים]. התנפלו היהודים על הרומאים והיכום. באו אמרו לקיסר: מרדו בך היהודים. בא עליהם.
היה בהם אותו בר דרומא, שהיה קופץ מיל והורג בהם [ברומאים]. הוריד הקיסר את כתרו והושיבו על הארץ. אמר: אדון העולם כולו, אם נוח לך, לא תמסור אותי ואת מלכותי ביד אדם אחד […] עלה [בר דרומא] לבית הכסא, בא נחש ושמט למעיו ומת. אמר [הקיסר] הואיל והתרחש לי נס, בזמן הזה אעזבם. עזבם והלך. נעמדו ואכלו ושתו והדליקו נרות עד שהיה אפשר לראות בלילה חותמת על טבעת במרחק של מיל. אמר הקיסר: שמחים היהודים למפלתי. חזר ובא עליהם. אמר רבי יוסי שלש מאות אלפים שולפי חרב עלו להר המלך והרגו בהם שלשה ימים ושלוש לילות. ובאותו צד חתונות ומסיבות ולא ידעו אלו מאלו.
*****************
על יצול עגלה חרבה ביתר.
שהיו נוהגים שכאשר היה נולד תינוק נוטעים ארז וכאשר נולדת תינוקת נוטעים ברוש, וכאשר היו מתחתנים כורתים את העצים ועושים מהם חופה. יום אחד עברה בת הקיסר. נשבר יצול המרכבה. כרתו הרומאים ארז והעלו לה. התנפלו עליהם והיכו אותם. באו אמרו לקיסר מרדו בך היהודים. בא עליהם.
*****************
"בָּכֹה תִּבְכֶּה".
כתיב (תהלים מב, ד): "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וגו'", רבי אחא ורבנן, רבי אחא אומר כשם שהלחם תדיר כך דמעתי תדירה, רבנן אמרין כל מי שבוכה אינו אוכל שנאמר (ש"א א, ז): "ותבכה ולא תאכל". (איכה רבה)
****************
"הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים".
ר' סימון בשם ר' שמעון בר אבא ור' שמעון בן לקיש בשם ר' יהושע מה אילים הללו בשעת שרב הופכין פניהם אלו תחת אלו, כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו, אמר להם הקב"ה תבא שעה ואני עושה לכם כן (איכה רבה)
****************
ת"ר: כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות? (אמרו לו:) אפשר (לזון) בפירות.
פירות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים? אפשר בפירות אחרים.
מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים? שתקו.
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה; ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו".
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט.
וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח.
עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט.
מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא (דג קטן מטוגן).
עושה אישה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט.
מאי היא? אמר רב: בת צדעא (מקום בצד הראש שהיו נוהגות להסיר משם שערן), שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'".
מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים.
אמר ליה רב פפא לאביי: היכא (היכן) מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר".
וכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלים וגו'".
(בבלי סנהדרין ס ב)
***************
