במהלך החודש השני שלי בקולג', המרצה שלנו ערך לנו בוחן פתע. קיבלתי את המבחן, ועברתי מהר על כל השאלות. עיניי נתקעו בשאלה האחרונה: "מהו שמה הפרטי של המנקה?".
זאת סוג של בדיחה. ראיתי את המנקה הרבה פעמים. היא היתה גבוהה, שחורת שיער בערך בשנות ה-50 לחייה, אבל למה שאדע את שמה? הגשתי את הבוחן והשארתי את השאלה האחרונה ללא מענה. רגע לפני שהכיתה התרוקנה, שאל אחד הסטודנטים את המרצה  אם השאלה האחרונה תכנס לציון של הבוחן.
"בוודאי" ענה המרצה. "בקריירה שלך, אתה תפגוש המון אנשים. כולם חשובים. הם ראויים לייחס והדאגה שלך, אפילו אם כל מה שתעשה זה לחייך אליהם ולהגיד'שלום'"
לעולם לא שכחתי את השיעור הזה. גם למדתי את השם שלה, קראו לה דורותי.