פורסם: 04/12/2019, 10:25
* מבט לפרשת וישב*
*☝על קנאה ודעה קדומה*
✍ בכפר קטן בגליל חיו בשכנות שני אנשים קנאים וצרי עין- *אחמד וסמיר.*
*לכל אחד מהם היה סוס.*
לסמיר היה נדמה, משום מה, *שאחמד 'שם עין' על הסוס שלו* כאשר הוא ראה את אחמד מסתכל על הסוס שלו בעיניים חמדניות.
הוא פחד שהשכן הקנאי שלו יגנוב לו את הסוס הטוב ולכן, כדי להגן על רכושו, החליט סמיר *'לסמן' את הסוס* וקצץ לסוס שלו עצמו *את קצה האוזן השמאלית,* כך לא יוכל אחמד לטעון שזה הסוס שלו.
לא קשה לתאר עד כמה התעצבן סמיר למחרת היום, כאשר ראה *שגם אחמד קצץ לסוסו את קצה האוזן השמאלית, בדיוק באותו מקום.*
*"קלטתי אותך!..."* סינן סמיר מתחת לשפמפם, והבין שכנראה השכן החמדן באמת מעוניין בסוס שלו, אחרת למה שיקצץ לסוס את האוזן באותו מקום בדיוק שהוא קצץ?
סמיר החליט לעשות מעשה, הלך *וקצץ את זנבו של הסוס שלו.*
הדם עלה לו לראש כשראה למחרת את סוסו של אחמד שכנו רועה באחו וגם הוא- *חסר זנב...*
*"קנאי, חמדן וחסר בושה!..."* כינה סמיר בזעם את שכנו, והלך *לשבור את רגלו הימנית של הסוס שלו.*
אחר הצהרים נפגשו שניהם, אחמד וסמיר במרכז הכפר, *כשרגלי הסוסים של שניהם שבורות* והם צולעים בקושי רב.
*"טיפשים מטופשים"* צעק לעברם אחד השכנים, *"עד מתי תמשיכו להתעלל בסוסים האומללים שלכם?! אתם עוד תהרגו אותם בסוף!..."*
סמיר קפץ וקרא: *"ומה אעשה?! שכני החמדן שם עינו על הסוס שלי והחליט להחליף את שלו בשלי, הייתי חייב לסמן אותו!..."*
*"וגם אני"* קפץ אחמד, *"גם אני הבחנתי כבר מזמן שסמיר שם עין על הסוס שלי והייתי חייב לסמן אותו!..."*
*"תגידו נפלתם על הראש?!..."* התריס לעברם השכן, *"אתם לא רואים שסוס אחד שחור וסוס אחד לבן?!...."*
טבעם של קנאה וצרות העין שהן גורמות לאדם *לאבד את שיקול הדעת וההיגיון שלו.* מתוך כך הוא עלול לאבד את חייו עוד ועוד ולהרוס לעצמו, מתוך הסתכלות תמידית על מה שיש לשני.
"הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"- מן העולם שלו. הן גורמות לו להסתכל *על של השני* יותר מלהתמודד ולקבל את מה ששלו, *עד שהוא כבר לא מזהה את מה שיש לו בעצמו בבית,* את הכלים, היכולות, הכישורים והמתנות *שיש לו בעצמו.*
לו רק היה מתבונן בשלו היה מבין שאין מה להשוות- *מדובר בשני "סוסים" שונים לחלוטין שהתפוקה שלהם והמטרה שלהם בחיים שונה לחלוטין וכל אחד ראוי ומתאים בדיוק למה שקיבל.*
המגיד מדובנא היה מקדים לפרשה זו שבשונה מתמיד שהוא 'עומד לדבר', בפרשה זו הוא עושה גם כן בהלימה עם שם הפרשה- "וישב", מכיוון שבשונה מכל הפרשות עד עתה בהן מככבות שני דמויות קיצוניות כיעקב ועשיו, יצחק וישמעאל וכדו', אותם אפשר להקצין ולפרש לטוב ולרע דיכוטומי, פרשה זו דורשת זהירות יתירה כשמדברים על נשואי הפרשה, מכיון שפה גם הצד שמסתמן כ'רע' כביכול, *מדובר בשבטי י'ה, שכולם גדולים וצדיקים.*
אך לאחר הקדמה זו, עלינו להתבונן ולהבים מעט, כפי יכולתנו במה מדובר כאשר התורה מגדירה את טיב היחסים שבין האחים *כ"שנאה" ו"קנאה"* אמוציונאלית שהיתה ביניהם.
*"וישנאו אותו.. ויקנאו בו אחיו.. ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו"...*
על טיבה של שנאה תהומית אנו יכולים ללמוד גם מהפסוק "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי.."
*מדויק בפסוק כי טרם הספיק יוסף לספר לאחיו את דבר החלום וכבר "ויוסיפו עוד שנוא אותו"!*
ללמדנו, שכאשר אדם נותן משקל לפרדיגמות ולדעות קדומות על רעהו, אזי כל מה שיקרה לאחר מכן *יתיישר בקו אחד עם אותן הסטיגמות והדעות הקודמות* ולא באמת יישקל במאזני צדק כדי לבחון את הדברים כראוי להם.
ועדיין ישנם הבדלים בין החלום הראשון לחלום השני:
*"וישנאו אותו.. ויקנאו בו אחיו.. ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו"*
כאשר יוסף סיפר להם אודות חלומו הראשון על האלומות בשדה, אמרו לו אחיו "המלך תמלך עלינו אם משול תמשול בנו" *ושנאתם* כלפיו התגברה כמובא בפסוק "וישנאו אותו", ואילו כאשר הוא מספר על החלום השני שבו השמש, הירח וי"א כוכבים משתחווים לו, מובא בפסוק *"ויקנאו בו אחיו".*
*מהו ההבדל והשינוי?*
מדוע בחלום הראשון הם פשוט *שנאו אותו* ואילו החלום השני גרם להם *לקנאה?*
בפשטות היה אפשר לתרץ כי רק כאשר החלום נשנה פעמיים חששו שבאמת יקרה ואז קינאו.
כמו כן אפשר לבאר על פי מה שמבוא בגמרא כי "חלום טוב מתבטל בגלל השמחה ששמחים בו", ולכן בחלום הראשון ששמח יוסף, לא קינאו בו האחים, כי חשבו שהחלום לא יתקיים ממילא- כיון ששמח בו, אך בחלום השני שיוסף כבר לא שמח משום שאביו גער בו על חלומו, א"כ חששו שהחלום יתקיים משום שיוסף לא שמח בו.
ה"בית הלוי" תירץ לחלק בין ב' החלומות. בעוד החלום הראשון עוסק באלומות חיטים, המציינות *את מצבו הכלכלי* של יוסף שיהיה יותר טוב משלהם, עוסק החלום השני *בעניינים רוחניים ושמימיים* של כוכבים ומזלות, שאף בהם יהיה מזלו של יוסף שפיר משלהם.
על כך שיוסף יהיה עשיר מהם ושהם ישתחוו לו ויזדקקו לו, אחי יוסף ברום מעלתם אינם מקנאים בו, כי אין הדבר מחייב כי הוא חכם יותר או צדיק יותר מהם. אמנם חלום זה הוסיף בליבם *שנאה* כלפיו בכך שהוא מגיע להתגאות בחלומו הזה לפניהם.
אך בחלום השני בו נראה כי יוסף מצליח מהם יותר ב"שבילי דרקיעא", בענייני רוח והזגות עליונות- או אז גרם להם הדבר לקנאה עזה.
ה"בן איש חי" בספרו "אדרת אליהו" ביאר באופן אחר את ההבדל בין ב' החלומות ומשמעותם.
סיבת השנאה של האחים ליוסף היתה כי אותו אהב אביהם יותר מכל אחיו.
במה אשם הבן במצב שכזה? הלא לכל היותר זה חיסרון באב? ועוד התורה מוסיפה לנו גם על האב כי אהב אותו יותר "כי בן זקונים הוא לו" א"כ בוודאי אין מקום לשנאה?
אלא, הם סברו שחביבותו בעיני אביהם אינה משום היותו בן זקונים לו, שא"כ הלא כבר היה לו בן זקונים קטן יותר ממנו- בנימין, אלא סברו שיוסף מוציא דיבתם רעה וע"י זה הוא צד את ליבו של אביהם וקונה את אהבתו, ומשום כך שנאו את יוסף שנאה עזה.
כאשר יוסף מספר להם על חלומו הראשון "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי" שומעים בכך האחים כי הם נדמים בעיניו כביכול לקש וגבבא, והדבר אך מגביר עוד יותר את שנאתם אליו כאמור "ויוסיפו עוד שנוא אותו- על חלומותיו (בגלל החלום שהשפילם כקש) ועל דבריו" (שחשבו שמוציא דיבתם לאביהם).
אך בחלום השני, כאשר הוא מספר להם כי "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" נוכחו האחים לדעת כי הוא אינו מחשיבם לקש אלא ל'כוכבי שמים' דווקא, ואם כן מה שמוציא דיבה רעה לאביהם אינו משום שהוא מזלזל בהם ולא מחשיבם כלל, אלא עם כל רום מעלתם וכבודם ככוכבים, סבור הוא *כי הוא עצמו- נעלה מהם.* במקרה כזה אין זה סיבה לשנאה כמו שזה סיבה לקנאה ולכן מביאה התורה כי "ויקנאו בו אחיו" אחרי החלום השני.
הרב וולבה זצ"ל במכתב ארוך ומרתק לבן ישיבה שהיה נתון במשבר (עלי שור לו) זוקף את הסיבה של חוסר השמחה והסיפוק העצמי כולה *ל"קנאה".* "הנגוע בקנאה מזניח את הטוב והחיובי אשר חננו ה'..."
האדם הוא יצור חברתי וחי כל הזמן בהשוואה תמידית לזולתו. *מידת הקנאה מעוותת את המציאות.* היא גורמת לו להסתכל במשקפיים מגדילות על מעלות חבריו *ובמשקפיים מקטינות על עצמו.*
לזה קורא החכם מכל אדם "רקב עצמות קנאה" משום שכך *כל ה"עצמיות" נרקבת לאדם* בעיניו והוא מזניח את הטוב שהעניק לו הקב"ה ואינו שמח בו יותר.
ה"תפארת שלמה" כותב כי התרופה לכך בענייני עבודת הי"ת היא: *"על היהודי לחוש שלמות, להסתפק ולשמוח בחלקו".*
את אחד השיעורים החינוכיים יותר בנושא 'קנאה' קיבלנו בפרשת בראשית, בזמן התהוות העולם, *בסיפור של החמה והלבנה.*
כידוע, ללבנה לא היה נאה שיהיו שתי מלכים בכתר אחד, שגודלה יהיה זהה לזה של החמה ולכן שאלה- ביקשה- רמזה להקב"ה *לשנות את המצב.*
הקב"ה כתגובה קיבל את דבריה ועשה שינוי- *הקטין אותה.* ובמקביל, כדי לפייסה, העניק לה את הכוכבים.
מי שלא מסוגל לראות את עצמו, את תפקידו בעולם, והקנאה בשני מעבירה אותו על דעתו ומשנה לו את תפיסת העולם, אות הוא *כי הוא לא ממלא את הייעוד האישי שלו כראוי,* אולי ייעודו קטן יותר מכפי שחשבנו.
*הוא צריך להתחיל ממקום שונה להבין ולמצוא את ייעודו ותפקידו האישי בעולם.*
בנוסף, אנו גם לומדים מכך חינוכית את הדרך שבה יש להעניש מישהו.
מחד להעמידו על מקומו בנחרצות, לא להישמע לטענות ותלונות על השני. אם לא מתאים לך המצב- *הדרך לשנות את המצב תתחיל בך,* לא בשני.
אך מאידך, הגישה שיש לעשות את ההשלכה החינוכית היא *בגישה מפויסת,* לחשוב על תועלת החניך ומצבו החדש ולאפשר לו להתקדם ולהרגיש אהוב *גם במצבו החדש.*
המדרש מביא קווים מאפיינים לדמותו של העורב:
*"מפני מה העורב הולך ברקידה?*
פעם אחת ראה העורב *יונה* הולכת הליכה יפה יותר מכל העופות. ישרה בעניו הליכת היונה, אמר בליבו *גם אני אהיה כמותה* והיה משבר עצמיו בהליכה. והיו העופות משחקים לו.
נתבייש העורב ואמר: *אחזור להליכתי הראשונה.* בא לחזור ולא יכול. ששכח הליכתו הראשונה, והיה כמרקד – *ולא עלתה בידו לא ההליכה הראשונה ולא אחרונה".* (אלף בית דבן סירא נוסח א')
עלינו לזכור *להיות אנחנו עצמנו.*
לכל אחד מאיתנו יש את *ההליכה הייחודית שלו בעבודת ה',* את הגוון המיוחד שלו, את *התפקיד האישי שלו* בעולם, ואותו רק הוא יכול למלא ולא אף אחד אחר במקומו.
עליו לראות ולמצוא *את היש ולא את האין.*
*שבת שלום*
*☝על קנאה ודעה קדומה*
✍ בכפר קטן בגליל חיו בשכנות שני אנשים קנאים וצרי עין- *אחמד וסמיר.*
*לכל אחד מהם היה סוס.*
לסמיר היה נדמה, משום מה, *שאחמד 'שם עין' על הסוס שלו* כאשר הוא ראה את אחמד מסתכל על הסוס שלו בעיניים חמדניות.
הוא פחד שהשכן הקנאי שלו יגנוב לו את הסוס הטוב ולכן, כדי להגן על רכושו, החליט סמיר *'לסמן' את הסוס* וקצץ לסוס שלו עצמו *את קצה האוזן השמאלית,* כך לא יוכל אחמד לטעון שזה הסוס שלו.
לא קשה לתאר עד כמה התעצבן סמיר למחרת היום, כאשר ראה *שגם אחמד קצץ לסוסו את קצה האוזן השמאלית, בדיוק באותו מקום.*
*"קלטתי אותך!..."* סינן סמיר מתחת לשפמפם, והבין שכנראה השכן החמדן באמת מעוניין בסוס שלו, אחרת למה שיקצץ לסוס את האוזן באותו מקום בדיוק שהוא קצץ?
סמיר החליט לעשות מעשה, הלך *וקצץ את זנבו של הסוס שלו.*
הדם עלה לו לראש כשראה למחרת את סוסו של אחמד שכנו רועה באחו וגם הוא- *חסר זנב...*
*"קנאי, חמדן וחסר בושה!..."* כינה סמיר בזעם את שכנו, והלך *לשבור את רגלו הימנית של הסוס שלו.*
אחר הצהרים נפגשו שניהם, אחמד וסמיר במרכז הכפר, *כשרגלי הסוסים של שניהם שבורות* והם צולעים בקושי רב.
*"טיפשים מטופשים"* צעק לעברם אחד השכנים, *"עד מתי תמשיכו להתעלל בסוסים האומללים שלכם?! אתם עוד תהרגו אותם בסוף!..."*
סמיר קפץ וקרא: *"ומה אעשה?! שכני החמדן שם עינו על הסוס שלי והחליט להחליף את שלו בשלי, הייתי חייב לסמן אותו!..."*
*"וגם אני"* קפץ אחמד, *"גם אני הבחנתי כבר מזמן שסמיר שם עין על הסוס שלי והייתי חייב לסמן אותו!..."*
*"תגידו נפלתם על הראש?!..."* התריס לעברם השכן, *"אתם לא רואים שסוס אחד שחור וסוס אחד לבן?!...."*
טבעם של קנאה וצרות העין שהן גורמות לאדם *לאבד את שיקול הדעת וההיגיון שלו.* מתוך כך הוא עלול לאבד את חייו עוד ועוד ולהרוס לעצמו, מתוך הסתכלות תמידית על מה שיש לשני.
"הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"- מן העולם שלו. הן גורמות לו להסתכל *על של השני* יותר מלהתמודד ולקבל את מה ששלו, *עד שהוא כבר לא מזהה את מה שיש לו בעצמו בבית,* את הכלים, היכולות, הכישורים והמתנות *שיש לו בעצמו.*
לו רק היה מתבונן בשלו היה מבין שאין מה להשוות- *מדובר בשני "סוסים" שונים לחלוטין שהתפוקה שלהם והמטרה שלהם בחיים שונה לחלוטין וכל אחד ראוי ומתאים בדיוק למה שקיבל.*
המגיד מדובנא היה מקדים לפרשה זו שבשונה מתמיד שהוא 'עומד לדבר', בפרשה זו הוא עושה גם כן בהלימה עם שם הפרשה- "וישב", מכיוון שבשונה מכל הפרשות עד עתה בהן מככבות שני דמויות קיצוניות כיעקב ועשיו, יצחק וישמעאל וכדו', אותם אפשר להקצין ולפרש לטוב ולרע דיכוטומי, פרשה זו דורשת זהירות יתירה כשמדברים על נשואי הפרשה, מכיון שפה גם הצד שמסתמן כ'רע' כביכול, *מדובר בשבטי י'ה, שכולם גדולים וצדיקים.*
אך לאחר הקדמה זו, עלינו להתבונן ולהבים מעט, כפי יכולתנו במה מדובר כאשר התורה מגדירה את טיב היחסים שבין האחים *כ"שנאה" ו"קנאה"* אמוציונאלית שהיתה ביניהם.
*"וישנאו אותו.. ויקנאו בו אחיו.. ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו"...*
על טיבה של שנאה תהומית אנו יכולים ללמוד גם מהפסוק "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי.."
*מדויק בפסוק כי טרם הספיק יוסף לספר לאחיו את דבר החלום וכבר "ויוסיפו עוד שנוא אותו"!*
ללמדנו, שכאשר אדם נותן משקל לפרדיגמות ולדעות קדומות על רעהו, אזי כל מה שיקרה לאחר מכן *יתיישר בקו אחד עם אותן הסטיגמות והדעות הקודמות* ולא באמת יישקל במאזני צדק כדי לבחון את הדברים כראוי להם.
ועדיין ישנם הבדלים בין החלום הראשון לחלום השני:
*"וישנאו אותו.. ויקנאו בו אחיו.. ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו"*
כאשר יוסף סיפר להם אודות חלומו הראשון על האלומות בשדה, אמרו לו אחיו "המלך תמלך עלינו אם משול תמשול בנו" *ושנאתם* כלפיו התגברה כמובא בפסוק "וישנאו אותו", ואילו כאשר הוא מספר על החלום השני שבו השמש, הירח וי"א כוכבים משתחווים לו, מובא בפסוק *"ויקנאו בו אחיו".*
*מהו ההבדל והשינוי?*
מדוע בחלום הראשון הם פשוט *שנאו אותו* ואילו החלום השני גרם להם *לקנאה?*
בפשטות היה אפשר לתרץ כי רק כאשר החלום נשנה פעמיים חששו שבאמת יקרה ואז קינאו.
כמו כן אפשר לבאר על פי מה שמבוא בגמרא כי "חלום טוב מתבטל בגלל השמחה ששמחים בו", ולכן בחלום הראשון ששמח יוסף, לא קינאו בו האחים, כי חשבו שהחלום לא יתקיים ממילא- כיון ששמח בו, אך בחלום השני שיוסף כבר לא שמח משום שאביו גער בו על חלומו, א"כ חששו שהחלום יתקיים משום שיוסף לא שמח בו.
ה"בית הלוי" תירץ לחלק בין ב' החלומות. בעוד החלום הראשון עוסק באלומות חיטים, המציינות *את מצבו הכלכלי* של יוסף שיהיה יותר טוב משלהם, עוסק החלום השני *בעניינים רוחניים ושמימיים* של כוכבים ומזלות, שאף בהם יהיה מזלו של יוסף שפיר משלהם.
על כך שיוסף יהיה עשיר מהם ושהם ישתחוו לו ויזדקקו לו, אחי יוסף ברום מעלתם אינם מקנאים בו, כי אין הדבר מחייב כי הוא חכם יותר או צדיק יותר מהם. אמנם חלום זה הוסיף בליבם *שנאה* כלפיו בכך שהוא מגיע להתגאות בחלומו הזה לפניהם.
אך בחלום השני בו נראה כי יוסף מצליח מהם יותר ב"שבילי דרקיעא", בענייני רוח והזגות עליונות- או אז גרם להם הדבר לקנאה עזה.
ה"בן איש חי" בספרו "אדרת אליהו" ביאר באופן אחר את ההבדל בין ב' החלומות ומשמעותם.
סיבת השנאה של האחים ליוסף היתה כי אותו אהב אביהם יותר מכל אחיו.
במה אשם הבן במצב שכזה? הלא לכל היותר זה חיסרון באב? ועוד התורה מוסיפה לנו גם על האב כי אהב אותו יותר "כי בן זקונים הוא לו" א"כ בוודאי אין מקום לשנאה?
אלא, הם סברו שחביבותו בעיני אביהם אינה משום היותו בן זקונים לו, שא"כ הלא כבר היה לו בן זקונים קטן יותר ממנו- בנימין, אלא סברו שיוסף מוציא דיבתם רעה וע"י זה הוא צד את ליבו של אביהם וקונה את אהבתו, ומשום כך שנאו את יוסף שנאה עזה.
כאשר יוסף מספר להם על חלומו הראשון "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי" שומעים בכך האחים כי הם נדמים בעיניו כביכול לקש וגבבא, והדבר אך מגביר עוד יותר את שנאתם אליו כאמור "ויוסיפו עוד שנוא אותו- על חלומותיו (בגלל החלום שהשפילם כקש) ועל דבריו" (שחשבו שמוציא דיבתם לאביהם).
אך בחלום השני, כאשר הוא מספר להם כי "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" נוכחו האחים לדעת כי הוא אינו מחשיבם לקש אלא ל'כוכבי שמים' דווקא, ואם כן מה שמוציא דיבה רעה לאביהם אינו משום שהוא מזלזל בהם ולא מחשיבם כלל, אלא עם כל רום מעלתם וכבודם ככוכבים, סבור הוא *כי הוא עצמו- נעלה מהם.* במקרה כזה אין זה סיבה לשנאה כמו שזה סיבה לקנאה ולכן מביאה התורה כי "ויקנאו בו אחיו" אחרי החלום השני.
הרב וולבה זצ"ל במכתב ארוך ומרתק לבן ישיבה שהיה נתון במשבר (עלי שור לו) זוקף את הסיבה של חוסר השמחה והסיפוק העצמי כולה *ל"קנאה".* "הנגוע בקנאה מזניח את הטוב והחיובי אשר חננו ה'..."
האדם הוא יצור חברתי וחי כל הזמן בהשוואה תמידית לזולתו. *מידת הקנאה מעוותת את המציאות.* היא גורמת לו להסתכל במשקפיים מגדילות על מעלות חבריו *ובמשקפיים מקטינות על עצמו.*
לזה קורא החכם מכל אדם "רקב עצמות קנאה" משום שכך *כל ה"עצמיות" נרקבת לאדם* בעיניו והוא מזניח את הטוב שהעניק לו הקב"ה ואינו שמח בו יותר.
ה"תפארת שלמה" כותב כי התרופה לכך בענייני עבודת הי"ת היא: *"על היהודי לחוש שלמות, להסתפק ולשמוח בחלקו".*
את אחד השיעורים החינוכיים יותר בנושא 'קנאה' קיבלנו בפרשת בראשית, בזמן התהוות העולם, *בסיפור של החמה והלבנה.*
כידוע, ללבנה לא היה נאה שיהיו שתי מלכים בכתר אחד, שגודלה יהיה זהה לזה של החמה ולכן שאלה- ביקשה- רמזה להקב"ה *לשנות את המצב.*
הקב"ה כתגובה קיבל את דבריה ועשה שינוי- *הקטין אותה.* ובמקביל, כדי לפייסה, העניק לה את הכוכבים.
מי שלא מסוגל לראות את עצמו, את תפקידו בעולם, והקנאה בשני מעבירה אותו על דעתו ומשנה לו את תפיסת העולם, אות הוא *כי הוא לא ממלא את הייעוד האישי שלו כראוי,* אולי ייעודו קטן יותר מכפי שחשבנו.
*הוא צריך להתחיל ממקום שונה להבין ולמצוא את ייעודו ותפקידו האישי בעולם.*
בנוסף, אנו גם לומדים מכך חינוכית את הדרך שבה יש להעניש מישהו.
מחד להעמידו על מקומו בנחרצות, לא להישמע לטענות ותלונות על השני. אם לא מתאים לך המצב- *הדרך לשנות את המצב תתחיל בך,* לא בשני.
אך מאידך, הגישה שיש לעשות את ההשלכה החינוכית היא *בגישה מפויסת,* לחשוב על תועלת החניך ומצבו החדש ולאפשר לו להתקדם ולהרגיש אהוב *גם במצבו החדש.*
המדרש מביא קווים מאפיינים לדמותו של העורב:
*"מפני מה העורב הולך ברקידה?*
פעם אחת ראה העורב *יונה* הולכת הליכה יפה יותר מכל העופות. ישרה בעניו הליכת היונה, אמר בליבו *גם אני אהיה כמותה* והיה משבר עצמיו בהליכה. והיו העופות משחקים לו.
נתבייש העורב ואמר: *אחזור להליכתי הראשונה.* בא לחזור ולא יכול. ששכח הליכתו הראשונה, והיה כמרקד – *ולא עלתה בידו לא ההליכה הראשונה ולא אחרונה".* (אלף בית דבן סירא נוסח א')
עלינו לזכור *להיות אנחנו עצמנו.*
לכל אחד מאיתנו יש את *ההליכה הייחודית שלו בעבודת ה',* את הגוון המיוחד שלו, את *התפקיד האישי שלו* בעולם, ואותו רק הוא יכול למלא ולא אף אחד אחר במקומו.
עליו לראות ולמצוא *את היש ולא את האין.*
*שבת שלום*