פורסם: 02/01/2020, 20:32בעזרת ה ובהשתלותינו!
מהלך הפעולה:
רקע לעשרה בטבת:
בעשרה בטבת, לפני אלפיים וארבע מאות שנים,הגיעו חילותיו של נבוכדנצר מלך בבל אל חומות ירושלים והחלו לצור עליה. משך כשנה וחצי, או שנתיים וחצי, היו יושבי העיר נצורים בין החומות כשהם סובלים ממחסור ורעב קשים, עד שבשבעה עשר בתמוז הובקעו חומות העיר. חייליו של נבוכדנצר נכנסו אל העיר וחוללו בה הרס נורא, שהסתיים עם החרבת בית המקדש בתשעה באב. פחות מחודשיים לאחר מכן, נרצח גדליה בן אחיקם, הנציב היהודי שמינה מלך בבל לארץ יהודה.
פתיחה~
בפעולה זו אנו נתמקד על המצור שהיה בירושלים,ואיך זה תקף לגבינו היום.
נתחיל סיפור מתוך יומן (דמיוני) של ילד בתקופת המצור:
גוף~
נשים את המילה מצור באמצע החדר, ונשאל את החניכים איזה תחושות ומחשבות זה מעלה בהם. (פחד, אי ידיעה, רעב וכו)
אחר כך, נשאל אותם אם הם מרגישים שהיום, בימינו אנו הם מרגישים "מצור" מסויים לגבי משהו בחיים שלהם. (הכוונה למשהו שהם מרגישים שעוצר אותם, חוסם אותם מלהתקדם וכו, בכל תחום.)
נשאל את השאלה: עשרה בטבת הוא יום בו לא נגרם כמעט כל נזק ואף יהודי לא נהרג. ובכל זאת אנו מציינים את היום הזה וצמים עליו, למה?מדוע נחשב יום זה לנורא כל כך? ( כמובן שניתן לחניכים לענות תשובות חופשיות
תשובה: המצור היה מסר שנועד לטלטל את העם ולגרום לו להתעורר ולשנות את דרכיו. אך העם נכשל במשימה, מה שהוביל בהמשך, לחורבן הבית ולתקופה ממושכת של גלות והסתר פנים מצד הקב"ה.
בעצם הטבע שלנו הוא לא להתעורר לחשבון נפש אלא להמשיך את חיי השגרה עד שמגיע אסון גדול שממנו אנחנו לא יכולים להתעלם.
זהו אינו מצב אידיאלי, ואנחנו צריכים לפעול בשביל לתקן זאת.
נפתח דיון:
-האם אנו באמת במצב הטבעי לא מתעוררים חשבון נפש, אלא צריכים תזכורת על כך?
- האם אין ביכולתינו להיות עם "יד על הדופק" ולדעת לתקן את החטא שלנו בזמנו?
ובהשוואה לימינו:
- האם אנו רואים קשר בין צום עשרה בטבת לימינו אנו?
- האם גם עכשיו, לכל אחד ואחד יש איזה דבר שהוא חושב שהיה יכול לתקן, אך לא מתעקש לעבוד על כך?
-אז, המצור לא היווה כטילטול והתעוררות עבור העם ממצבו לחזור בתשובה, אתם חושבים שזה קורה גם היום? אם כן, איך ניתן לשנות זאת?
סיכום~
בפעולה למדנו על המצור בירושלים, ואחר כך כל אחד והמצור הפרטי שלו, ואיך הוא יוצא ממנו (על ידי מעשים טובים, שמחה וכו). עם זאת למדנו גם על למה אנחנו צמים ומה מקור הצום. הבנו את העיקרון החשוב שהיה אז ורלוונטי גם לימינו- המצור היה רמז, מסר לעם ישראל שהם צריכים להשתפר ולסור מהדרך הרעה,וזה לא קרה עד הסוף,ויצאנו לגלות. בהשוואה אלינו-איך אנחנו לוקחים את הדברים הפחות טובים שלנו שאנחנו יותר חלשים בהם ומנסים להפוך אותם לטובים, ולהוסיף טוב ולהגדיל אותו.
ניתן גם לעשות סבב שכל אחד אומר מה הוא לוקח על עצמו, לצאת מ"המצור" הפרטי שלו. ואיך כל אחד ואחד שם לב לדברים מסביבו,ואיך הוא מתקן ומועיל לעולם(:
מהלך הפעולה:
רקע לעשרה בטבת:
בעשרה בטבת, לפני אלפיים וארבע מאות שנים,הגיעו חילותיו של נבוכדנצר מלך בבל אל חומות ירושלים והחלו לצור עליה. משך כשנה וחצי, או שנתיים וחצי, היו יושבי העיר נצורים בין החומות כשהם סובלים ממחסור ורעב קשים, עד שבשבעה עשר בתמוז הובקעו חומות העיר. חייליו של נבוכדנצר נכנסו אל העיר וחוללו בה הרס נורא, שהסתיים עם החרבת בית המקדש בתשעה באב. פחות מחודשיים לאחר מכן, נרצח גדליה בן אחיקם, הנציב היהודי שמינה מלך בבל לארץ יהודה.
פתיחה~
בפעולה זו אנו נתמקד על המצור שהיה בירושלים,ואיך זה תקף לגבינו היום.
נתחיל סיפור מתוך יומן (דמיוני) של ילד בתקופת המצור:
"היום י' בטבת אני מסתכל דרך חלון חדרי שבירושלים אל מעבר לחומות העיר, ואני רואה מחזה מפחיד!
צבא אדיר וחזק, צבא נבוכדנצאר מלך בבל, נערך סביב חומת העיר.
אני שומע את המבוגרים מדברים על כך שאנחנו במצור!
המילה הזאת, מצור, היא מילה מפחידה.מצור - רעב, צמא, מחלות והרג...מצור...
המילה הזאת מסמלת עבורי כלא.
לא נוכל עוד לצאת להרים שמסביב לירושלים.הכל מתחיל היום, ומה יהיה הסוף - אינני יודע."
גוף~
נשים את המילה מצור באמצע החדר, ונשאל את החניכים איזה תחושות ומחשבות זה מעלה בהם. (פחד, אי ידיעה, רעב וכו)
אחר כך, נשאל אותם אם הם מרגישים שהיום, בימינו אנו הם מרגישים "מצור" מסויים לגבי משהו בחיים שלהם. (הכוונה למשהו שהם מרגישים שעוצר אותם, חוסם אותם מלהתקדם וכו, בכל תחום.)
נשאל את השאלה: עשרה בטבת הוא יום בו לא נגרם כמעט כל נזק ואף יהודי לא נהרג. ובכל זאת אנו מציינים את היום הזה וצמים עליו, למה?מדוע נחשב יום זה לנורא כל כך? ( כמובן שניתן לחניכים לענות תשובות חופשיות
תשובה: המצור היה מסר שנועד לטלטל את העם ולגרום לו להתעורר ולשנות את דרכיו. אך העם נכשל במשימה, מה שהוביל בהמשך, לחורבן הבית ולתקופה ממושכת של גלות והסתר פנים מצד הקב"ה.
בעצם הטבע שלנו הוא לא להתעורר לחשבון נפש אלא להמשיך את חיי השגרה עד שמגיע אסון גדול שממנו אנחנו לא יכולים להתעלם.
זהו אינו מצב אידיאלי, ואנחנו צריכים לפעול בשביל לתקן זאת.
נפתח דיון:
-האם אנו באמת במצב הטבעי לא מתעוררים חשבון נפש, אלא צריכים תזכורת על כך?
- האם אין ביכולתינו להיות עם "יד על הדופק" ולדעת לתקן את החטא שלנו בזמנו?
ובהשוואה לימינו:
- האם אנו רואים קשר בין צום עשרה בטבת לימינו אנו?
- האם גם עכשיו, לכל אחד ואחד יש איזה דבר שהוא חושב שהיה יכול לתקן, אך לא מתעקש לעבוד על כך?
-אז, המצור לא היווה כטילטול והתעוררות עבור העם ממצבו לחזור בתשובה, אתם חושבים שזה קורה גם היום? אם כן, איך ניתן לשנות זאת?
סיכום~
בפעולה למדנו על המצור בירושלים, ואחר כך כל אחד והמצור הפרטי שלו, ואיך הוא יוצא ממנו (על ידי מעשים טובים, שמחה וכו). עם זאת למדנו גם על למה אנחנו צמים ומה מקור הצום. הבנו את העיקרון החשוב שהיה אז ורלוונטי גם לימינו- המצור היה רמז, מסר לעם ישראל שהם צריכים להשתפר ולסור מהדרך הרעה,וזה לא קרה עד הסוף,ויצאנו לגלות. בהשוואה אלינו-איך אנחנו לוקחים את הדברים הפחות טובים שלנו שאנחנו יותר חלשים בהם ומנסים להפוך אותם לטובים, ולהוסיף טוב ולהגדיל אותו.
ניתן גם לעשות סבב שכל אחד אומר מה הוא לוקח על עצמו, לצאת מ"המצור" הפרטי שלו. ואיך כל אחד ואחד שם לב לדברים מסביבו,ואיך הוא מתקן ומועיל לעולם(:
- אפשר להחליט כל השבט על מטרה של עזרה לאחר, גם אם הוא לעולם לא יבקש זאת. וזה יכול להיות יישום נושא מצויין על לתת, לעשות ולהשתפר לא רק שמבקשים ממך,או דורשים... (הפנינג חסד עבור משפחות נזקקות ,אריזת סלי מזון או סתם לחלק סוכריות ברחוב עם פתק שמגדיל אהבת חינם בעם ישראל:)