אני לא ישן. העולם מסתובב לו, ואני עוד ער. לילה הוא יום, וגם יום הוא יום. לא נרדם. לא קם. חווה את אותו יום לנצח. יום שלא נגמר.
מתי כבר ארדם, מתי אשן? מתי יבוא כבר מחר?
מנסה להפסיק את היום האינסופי, אבל נכשל. המוח נרדם. הנשמה ערה. ובועטת. מכאיבה לראש, ולשאר הגוף. מכאיבה בעיניים, בידיים, ומשאירה אותי ער. וער. וער.
ער לנצח.
ואז, התשובה עולה, כמו הזריחה.
מחר יבוא כשלמחר תהיה משמעות. כשהימים יפסיקו להיות ריקים, נטולים כל עניין. כשתהיה לי סיבה לקום, תהיה לי סיבה לישון. במקום להישאר ער עד שאמות. אך איך אשיג עניין לחיי? חברים אין לי, אהבה אין לי, עבודה אין לי. כל הזמן אני יושב, כותב וקורא.
קראתי קצת באינטרנט, “תעסוקה ביומיום”. לא מצאתי שום דבר. לחפש עוד לא יועיל. הכל נראה אותו דבר. אני יושב, וחושב. וחושב. אני לוקח דף, ומתחיל לכתוב שטות:
“סאני מון הלכה לים,
סאני מון הייתה גם שם.
כתבה שם ספר,
צילמה תמונה,
והמשיכה לדרכה.”
ואז עלה לי רעיון. כתבתי אותו ליד השיר המטופש:
“אצא לי לטייל,
בארץ ישראל.
ואכתוב בכל מקום,
על אדם ששמו הוא תום.
וכשאסיים לטייל מאילת עד מטולה,
ולא נשכח אגמון החולה,
אצא לי לטייל בשאר העולם,
ואכיר כל סוג של אדם.
ובזמן הזה, אכתוב אודות תום,
על היותו ילד יתום.
אכתוב את אופיו, אכתוב את חייו,
ותום יהיה הדבר שאוהב.”
אוקי, השירים עלובים, אבל הרעיון טוב: אני אצא לטייל. אחווה עולם. ובזמן הזה אשאב השראה ואכתוב. אולי לא על תום היתום, אבל בהחלט על משהו. אני אראה נופים מרהיבים: ימים צלולים, הרים גבוהים, מדבריות אינסופיים, ועוד, ועוד, ועוד. אני אשאב השראה, אני אספר סיפור. תהיה לי מטרה. תהיה לי סיבה להתקיים.
אז אני אארגן לי הכל, לקראת המסע. בהתחלה כאן, אחר כך בכל מקום אחר. ואז אני אשן. וסוף סוף אשן. ואז אני אקום, ואתחיל במסע.
במסע עם מטרה. עם ה-מטרה.