סיפור לעשרה בטבת - לוויה ממלכתית

עשרה בטבת/לוויה ממלכתית...
לפני כשלוש וחצי שנים התקשרה אלי מישהי שמתעסקת עם ניצולי שואה.
היא סיפרה לי על ניצול שואה בשם פרננד פאבל קליץ,בן 93  שורד אושוויץ ובוכנוולד שנפטר בצרפת ומגיע להיקבר בהר המנוחות בירושלים, מעבר לבתו אין לא אף אחד בעולם ואין מניין ללוותו בדרכו האחרונה.
פרסמנו את הידיעה הזאת בפייסבוק ובאווצפ.
כשהגענו ללויה ראינו שהגיעו מאות אנשים ללוויה.
מכל רחבי הארץ ומכל גווני העם.
חילונים, דתיים חרדים . קשישים וצעירים.
תלמידי ביה"ס יונתן ורימון מרעננה.
הגיעו שני שוטרים עם אופנועים ודגלים ישראל עליהם.
שאלתי אותם מי שלח אתכם ?
הם ענו : 'הלב שלנו שלח אותנו'.
אמרתי להם שיסעו לפני הלוויה עם האופנועים.
הגיעו 15 קצינים מקורס מפקדי פלוגות בצה"ל, אמרנו להם שהם יסחבו את הנפטר כי זו לוויה ממלכתית.
תחשבו על המראה של אופנועים של המשטרה מקדימה קציני צה"ל סוחבים את הנפטר ומאות אנשים מכל עם ישראל חילונים, דתיים וחרדים מלווים אותו, כשבסוף הולכים ניצולי שואה חלקם עם מקלות הליכה וכל כמה דקות אנחנו עוצרים את הלוויה על מנת שיצמצמו אלינו.
כשהגענו למקום שבו קברו את פרננד והחיילים הורידו אותו אל הקבר, ביקשתי מבתו שתגיד כמה מילים על אביה.
והיא סיפרה שאביה נשלח במשלוח ילדים מצרפת לאושוויץ, 110 ילדים יהודים.
כשהם הגיעו לאושוויץ 109 ילדים נשלחו מיד למשרפות ועלו בסערה השמימה, אבא שלי היחיד שניצל.
הסתכלתי על כל האנשים בלוויה ואמרתי 
'תראו מה זה, זכינו ללוות בלוויה ממלכתית ולהגיד קדיש עכשיו על 110 נשמות של ילדים יהודים ש 109 מהם לא זכו לקבר ישראל, ומה זה דרש מאיתנו כמעט כלום רק אהבת חינם וכשעה מזמננו...'

אז ביום הזה יום צום עשרה בטבת שהוא אחד שבו החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. שהסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.
ומשנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
חשוב שנרבה באהבת חינם למנוע חורבן נוסף וגם נזכור את אחינו ואחיותנו שנרצחו בשואה...