נערה בשם דינה למדה בבית הספר שבכפר הסמוך, שם הייתה פחות מוכרת.במשך שלושה שבועות הגיעה דינה באיחור לבית הספר ובכל פעם הענישה אותה המורה.בשבוע הרביעי, לא הגיעה דינה כלל וכולם חשבו שויתרה על הלימודים מפאת העונשים היומיומיים.בכל אופן, בשבוע החמישי הופיעה דינה שוב בבית הספר והפעם הגיעה מוקדם מהרגיל.כשהמורה נכנסה לכיתה וראתה את דינה , היא הענישה אותה על שחסרה במשך השבוע הקודם.אבל היא הייתה מספיק הוגנת והחמיאה לה על הגעתה המוקדמת.היא הוסיפה שכנראה העונשים עשו את שלהם ודינה למדה לקח.ואז, דינה ביקשה מהמורה את רשות הדיבור והמורה הסכימה.היא החלה לספר:
"אני גדלתי כבת יחידה על ידי אם חד-הורית. לפני חמישה שבועות אימי חלתה ואושפזה בבית החולים. במשך שלושת השבועות שהגעתי מאוחר, הייתי חייבת להכין אוכל עבור אימי ולהביא לה אותו לבית החולים.לצערי הרב , אימי נפטרה בשבוע שעבר וזו הסיבה שלא פקדתי את בית הספר.היא נקברה ביום שישי שעבר והתאבלתי כל השבוע.היום הגעתי מוקדם מפני שלא הצטרכתי להכין דבר או לעבור בבית החולים. ועכשיו שהיא איננה, אגיע תמיד בזמן."לאחר שהתיישבה דינה, אף לא אחד מהנוכחים בכיתה היה מסוגל לעצור את דמעותיו. גם לא המורה...
---
קחו את הזמן וחפשו מדוע חברכם אינו מטלפן, מדוע ההודעות ששלחתם אינן נענות מיד, למה מישהו חסר בתוכנו כחבר, בשבט, במשפחה, וכו' ..
כולנו רוצים שישמו לב אלינו - השאלה האמיתי היא:
[b]האם אנחנו שמים לב למי שמסביבנו, האנשים הקרובים אלינו?![/b]