"יש ים אחד, ולים הזה יש חוף, ויש לים הזה אופק. ובני האדם תחילתם החוף, והאופק מגמתם.
והאופק מאיר בזהרורי-פלא, קסמיו מרמזים: בואו אליי בני האדם, אני רז הרזים, אני פלא-פלאים,
מגלה לעתיק יומין.
אבל בני האדם אינם מעיזים. הם חולמים חלומות, אבל הם פוחדים להגשים.
מפני שהחיים הם ים, והדרך אל האופק רצופה מערבולות, מערבולות ההולכות ומתעמקות,
מערבולות נוראות. ועליי חוף, משכן בני האדם, מרביתם-תרביתם, מערבולות גם שם,
מערבולות חול ואבק, מערבולות מחנק, והוא חודר לעיניים, ואוטמן, וסותמן. והאופק נחנק
והאופק נשחק, כמו החלום, חלום ילדות שאין לו פיתרון, שאין לו הגשמה ושאין לו פדיון...
אולי יגשימו בניי, אומרים בני אדמחוף, אולי הדור הבא יגיע שם.
והילדים, הם עומדים על החוף, והאופק קורץ וקורא לעברם: בואו אליי ילדים, שחו אליי,
הגיעו עדיי.
אבל מיד נשמעת גערה מרה: זהירות, מערבולות! זהירות, סערה קרבה! כל כך פוחדים בני
אדמחוף מבבואת טעותם. אה, האופק, הם משיבים לילדים, דבר כזה יש? כן? נכון?
אתם רואים? א-הה! חכו, תגדלו, גם אתם תשכחו, יותר לא תראו. שאלה של גיל ובגרות,
שאלה של תמימות וסדרי חשיבות. החלום? א-הה! החלום מתגשם בחוף, במטר מרובע.
אבל ישנם ילדים שטרם סימא החוף עיניהם, הם נכנסים לגלים, והם שוחים הלאה, הם
ממשיכים רחוק. תראו, משוגעים, נזעקות הבריות, אנחנו הרוב ועל כן תמיד אנחנו צודקים,
שאלה של הצבעה, שאלה של מה שהעין רואה. דגל שחור! הם צועקים, מערבולות! הם
צועקים על משכבם בלילות את פחדם. אבל אותם שנכנסים אל תוך הגלים, בתוך הזרמים,
בתוך מערבולות הם לומדים את רזי-הרזים. שאם תיכנע, תתבטל לכוחות העזים
המושכים לאובדן, יזרקוך זרמים אל הקצף החי. וממצולה למצולה ישתפר כושר החתירה,
כושר הנשימה, אומץ הנשמה, ואליי אופק, תמיד, אליי אופק, תמיד, נמשכת המגמה.
ומלח הים יצרוב, וישטוף, וינקה מזוועת החופים, מסימוא הרובים, והחלומות ישובון, יגדלון,
יתעצמון, יתגשמון.
 

תמהני מדוע אין מצויין מי כתב את משל הים.