פורסם: 19/01/2020, 11:43על מיטת בית החולים מאחורי הוילון הוורוד כפרוס למחצה שכבה לה נערה עם חיוך רפוי על פניה, מותשת, עיניה עצומות, מנסה לברוח לפחות בדמיון מהכאב.היד כבר מחוברת לאין ספור ציונות ומכשירים. הסדין מתוח, צבוע בפסים אדומים וכתומים כמנסה לדמות הרגשה מעטה של בית שאמא דאגה להביא. רעות קראו לה, לנערה.שערה החום פזור לו על הכרית.מהלימודים היא נעדרת כבר זמן רב מאז שהגזרה נפלה והפתיעה אותה אחרי ימים ארוכים של כאב, הקאות וחולשה רבה ללא הסבר, רופא אחר רופא הם עברו למצוא את פשר הבעיה, אך ללא הועיל! אין לאף אחד סיבה. אף שרופא אחד קר, ובהחלט מאוד מבוגר, לקח את הוריה לצד ואמר שבסך הכל לא יזיק אם אפשר להוסיף קצת "צומי" וההצגה תיגמר.. מזל שההורים לא האמינו לדוקטור והמשיכו לתהות ולחפש.. כי רעות ברור שלא תעשה עצמה ותתחפש.. עד שפעם אחת כשכל התסמינים הקצינו ואל הבית חולים בשבת באמבולנס צופר הם הגיעו , רופא אחד הסתכל בדק ובמבט מלא קמטים אמר שהוא שמע על משהו דומה מאחד הרופאים בארצות הברית והוא ינסה לברר.. אמת כך היה הדבר ואת המחלה הנדירה רק לרופא אחד בכיר בחו"ל היה משהו מוכר. המזוודות נארזו, התמלאו בבגדים, בברכות ובנשיקות, איחולי החלמה וצרור תפילות. שם אחרי סדרה של בדיקות סוף סוף ל"הצגה לחולשה ולכאב" היה "שם" אומנם ארוך ומסובך שקשה בכלל לבטא, אבל שם זה כבר תחושת הקלה למרות שאת התרופה למחלה הנדירה עוד מנסים למצוא במעבדה. חשב הרופא הרבה, פתח בספרים, התייעץ כמה שאפשר עם רופאים אחרים, אל זה כמובן התווספו כל התפילות והדמעות שעל השערים התדפקו מנסים בכל דרך לא דרך לעלות. ואז נפלה הברקה, נס, מחשבה, שאולי זה מחלה שעוברת בתורשה? וגם לאח הקטן, לאורי, בן החמש, היה משהו דומה כשהיה תינוק מתוק בין חודשים שש. כינס הרופא חמור הסבר עם ההורים בפינת החדר. ואמר שאולי יש אכן תקווה אם יקחו מהדם של אורי ויעבירו כדוריות ונוגדנים שהוא כבר פיתח והתגבר. הרים אבא את אורי מתוך ריכוזו בציור ושאל אם מסכים הוא לעזור ולרפא את רעות אחותו, ולתת לה את "דמו"? אורי הנהן. למחרת מוקדם בבוקר על שתי מיטות צמודות עם סדינים יפים שכבו להם זה לצד זו שני אחים, שני מלאכים, מחזיקים ידיים חזק חזק ולא מרפים. רעות החלשה עם חיוך מתוק ורפה ואורי בן החמש מתאמץ להיות הגיבור היפה. הרופא הביא צינורות, מחטים ומכשירים גדולים והתחיל במלאכתו כשלפתע אורי אוחז בידו, מביט בעיניים ושואל -"דוקטור אני ימות עכשיו מיד?" לאחר שנייה של הלם ועוד שנייה אחת לעכל, האסימון נפל, כל החדר התמלא בדמעות וקרעות קמה וחיבקה ולא הייתה מוכנה להרפות, את אחיה הקטן שפשוט לא נתפס מה היה מוכן לעשות. כי אורי מבחינתו לא כל כך הבין את כל התהליך בדיוק, ובתמימות של ילד חשב שאת כל הדם מגופו, הוא יתרום למען אחותו...