כשאנו עומדים לפני ט"ו בשבט, "ראש השנה לאילנות", כדאי להקדיש מעט זמן ולהאזין למה שהעצים מספרים.

אחד מהדברים הכי מדהימים שהעצים מספרים לנו הוא סוד ההישרדות.

אפילו לאחר סופה איומה או מעשה ברוטאלי אחר, כל עוד נשאר ענף קטן מן העץ, ניתן לשתול אותו בקרקע –

או, לחילופין, להרכיב אותו על עץ אחר.

הענף הקטן יתן פרות טובים וטעימים בדיוק כמו העץ המקורי, ויעשיר את טעם הפרות של העץ עליו הורכב.



ביום שישי קר במיוחד, בין האנשים שגברו על הקור ובאו להשתתף בתפילת "קבלת שבת" בבית-הכנסת בו

אני מכהן כרב היה יהודי ששרד את השואה.

לאחר התפילה הוא אמר לי: "כבוד הרב, אני לא מבין כיצד שרדתי עשרות ימים בקור קשה בהרבה.

היינו עומדים למעלה משעתיים בקור מקפיא, ולגופנו פיג'מה בלבד.

ככל שהשנים חולפות אני מבין שהעובדה ששרדתי היא נס ממש".

 דברים אלו, אותם שמעתי תוך כדי שאני מתעטף במעילי החם בדרך לצאת החוצה אל הקור המקפיא,

נתנו לי לחוש לרגע את הכאב והיסורים שהיו מנת-חלקם של קורבנות השואה. אך אז הגעתי לתובנה נוספת:

היהודי ששוחח איתי שרד את אימי השואה, אך לאחר-מכן הגיע לארה"ב, הקים משפחה לתפארת,

והפך לפעיל מרכזי בבית-הכנסת שלנו ובחיי הקהילה היהודיים. והוא לא יוצא מן הכלל.

ניצולי השואה הגיעו לקהילות ברחבי העולם – בישראל, בארה"ב, באירופה – כענפים קטנים ושבורים,

אך עד מהרה הם השתרשו היטב והחלו לתת פרות מפוארים. תרומתם לקהילות אלו הייתה מכרעת.

 

ועלינו, ה"ענפים" השלמים שמעולם לא נעקרנו מן האדמה ולא שרדנו סופה אכזרית, לשאול את עצמנו:

האם לא מצפים מאיתנו להרבה יותר? הבה ונמשיך את המשימה של דורנו, הדור השבור ביותר,

אך גם הדור הפורה ביותר. אני מקווה שמעשינו יהוו תשובה הולמת.