ירושלים שלי? פעולה ליום ירושלים~ יום הזיכרון לנספים בדרך

בסיעתא דשמיא

 פתיחה~
מניחים על הרצפה את המילה "ירושלים" ועושים סבב מה הזיכרון הראשון שלי (או בכלל) מירושלים.

גוף~ 
שואלים את החניכים, התגעגעתם פעם לירושלים?

 לאחר מכן מקריאים את הקטע הבא:

מהו געגוע?הכרתי פעם אדם  שתיאר געגועים ככאב גופני בלתי נסבל.
הוא ממש יכל לשים את האצבע על מקומות מאוד ספציפיים בגוף ומה קורה שם בדיוק כשהוא מתגעגע.
אבל מה זה בעצם להתגעגע? האם יש באמת משהו כזה?
הרי כשאנחנו מתגעגעים אנחנו חושבים על משהו שהיה בעבר ושרוצים שיקרה בעתיד שוב.
אנו מתרפקים על משהו שהיה, עבר ונשאר רק הפירוש שלנו,
הזיכרונות שלנו שמן הסתם הופכים עם הזמן את האירוע ליותר ויותר יפה, נעים ונוגע. ואי אפשר כמובן, אף פעם לחזור.

לאחר מכן שואלים את החניכים:

• מהם געגועים? רגשות? תחושות? מחשבות? האם הם שמחים או עצובים? מתוקים או מרים?
• האם ניתן לדעתכם להתגעגע לדבר-מה שעוד לא אירע? האם הגעגועים נובעים מהעבר שחלף, או מרצוננו לעצב את העתיד?

~~~~~~~~~~~~~
 המחשת הגעגוע לא"י:
משחקים משחק, ולאחר מכן לוקחים את האביזר המשמעותי במשחק. למשל: משחקים הטבעת, ולאחר מכן לוקחים את הטבעת (ואמורים להם להמשיך לשחק). משחקים תופסת, ומוציאים את התופס.. וכו.
בסופו של דבר החניכים יואמרו "נו אז מה הקטע? איך אפשר לשחק ככה?"
נסביר להם ששכה הרגישו היהודים בגולה. שגזלו מהם את ירושלים.
וע"פ כמה וכמה יהודי אתיופיה. שהתנתקו מהעם עוד מתקופת בית ראשון וירושלים הייתה רק בגדר חלום אוטופי ורחוק..

מקריאים את הקטע הבא:

לב האומה
מדינה צריכה נשק ומשק, מדינה צריכה שפה וארץ,
אך מעל הכל היא צריכה לב, רוח, נשמה.
ירושלים היא לב האומה
. ירושלים היא התורה והנבואה, הכהונה והמלכות.
לכן, הרבה יש לחשוב על ירושלים וללמוד על ירושלים,
להרגיש את ירושלים, ולחלום על ירושלים.
כאשר אנו נפגשים עם ירושלים,
הננו נפגשים עם התוכן היותר עמוק שבאומה.
-הרב שלמה אבינר-

 מסבירים לחניכים שירושלים היא הלב. הלב של כולנו. החיבור בן כל אחד ואת בארצנו. היא החלום של העולים, היא התקווה, המהות. כי ירושלים אומר בית. הבית של עמ"י. 
ועם צריך לשוב לארצו לא?
ביום ירושלים אנו מציינים יום זיכרון לכל הנספים בדרכם לארצנו מקהילת ביתא ישראל. אלה שכל חלומם היה להגיע לארץ ישראל.

מקריאים להם את הקטעים הבאים \ משמיעים אותו:

בַּיָּרֵחַ דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּימַבִּיטָה בִּי; אִמָּא, אַל תֵּעָלְמִי;לוּ הָיְתָה לְצִדִּי, הִיא הָיְתָה יְכוֹלָה
לשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁאֲנִי יְהוּדִי.עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

עמוק אל תוך הלילה, החלה הצעידה. שלום לך כפרי, שלום לך מחוז ילדותי, שלום לך עולם, אותך ראיתי מאז שעמדתי על דעתי. אני לא בוגדת בכם, אני רק הולכת לארץ אבותי, לארץ החלומות, אתגעגע אליכם.

יהודי אתיופיה איבדו כ ארבע וחצי אלף יהודים בדרכם לארץ.
בכל משפחה זה היכה, כל משפחה שכלה אבא, ילד, תינוק. שאת קיברם לא יכלו לפקוד עוד לעולם.
על אם הדרך, מחנה פליטים, מקומות עזובים. כל ממון שהיה להם, גזלו מאיתם שודדים.
הם הלכו ברגל לילות שלמים, בחושך.ילדים, נשים הרות. בלי מים. קצת אוכל יבש, לפעמים גם זה אין.
הם עזבו כפרים שלמים, שדות, תרבות, חיים שלמים, נטשו הכל. אפילו לא יכלו למכור את ממונם שמא יחשדו בהם שהם עוזבים.
הם ויתרו על הכל. אבל הכל בשביל להגיע לכאן.
מה שהכי מפעים זה שאם תשאל עכשיו זקן אתיופי ברחוב, אתה מתחרט שעשית את זה?
הוא יענה בצורה הכי פשוטה בלי להתבלבל בכלל. כאילו לא שכל 3 ילדים בדרך כאילו שודדים לא גנבו ממנו את כל מה שיש לו.
כאילו הוא מתקיים בשפע וברוחב יידים כאילו הוא קלט את השפה, כאילו הוא מרגיש שכולם מקבלים אותו.
הוא יגיד: להתחרט? על מה אני אתחרט? אני בר מזל. אני פה. אני בירושלים. אני בארץ? כן. אז על מה יש לי להתחרט?

לאחר מכן פותחים דיון:

• האם לדעתכם, למרות כל זאת, חלומם של יהודי אתיופיה התגשם?
• מהן לדעתכם הסיבות לעזוב בית, חיים, עולם בשביל להגיע לאיזה מקום שהוא בגדר חלום שאף אחד לא מכיר?
• הייתם עושים את זה בעצמכם? נסו להכינס לראשם, הייתם עושים זאת במקומם?
• האם לדעתכם חלומם של יהודי אתיופיה התנפץ?  או שהם באמת הגיעו אל המנוחה והנחלה?
•  יש פתגם אתיופי שאומר 'הסבלנות מרה היא, אך פירותיה מתוקים'  האם לדעתכם געגועי קהילת יהודי  אתיופיה לירושלים היו הפוכים – כשהסבלנות מתוקה ודווקא פרי הגשמתה אינו קל לעיכול?

סיכום~
לסיום מפזרים על הרצפה מלא שמות של  העיר ירושלים (ציון, יפה נוף, עיר הקודש, הר הקודש, אבן מעמסה, הנצח, מנוחה, עין העולם, דרושה, עדן, עיר הצדק, חיים, שלם, עיר הפרזות, יבוס, אריאל, העיר ועוד.. )
 ושואלים את החניכים. למה לדעתכם יש כ"כ הרבה שמות לעיר אחת?
לבסוף מסבירים להם שכל שם, הוא סיפור, הוא תמונה. לכל שם מתוך ה 70 יש משמעות. ככה לכל עדה שבאה לארץ יש חלום יש סיפור מאחוריה. ככה יש לכל עולה, לכל מעפיל, לכל כוסף שלא זכה לממש את חלומו. כל אחד מוצא את מקומו בירושלים, את השם שלו לירושלים. את ירושלים שלו. וביחד זה מרכיב פסיפס אחד גדול של ירושלים של כולנו.
גם בתוכנו יש את השם של ירושלים שהוא הכי אנחנו. עלינו לחפש אותו ולמצוא אותו, למצוא את ירושלים בתוכנו. כמו שאמרנו למעלה. ירושלים היא הרוח, המהות. היא אנחנו.

אפשר לבסוף לשאול את החניכים שאלה פתוחה\ להביא להם דף שיכתבו בו: איפה ירושלים נמצאת בי?

מקווה שהצלחתי להעביר את המסר(: ראוי ורצוי להדליק נר נשמה לעילוי נשמתם. ב"הצלחה!