פורסם: 13/06/2020, 23:26בס"ד
בתחילה, נשחק עם החניכים את המשחק שתי מקלות.
(למי שלא מכיר: שמים 2 מקלות אחד במרחק מהשני וכל חברי השבט קופצים. לשני ילים מהשבט יש תפקיד. אחד, הוא ה"מרחיק", ותפקידו הוא לקפוץ כמה שיותר רחוק מעבר למקל הראשון, ושם יונח המקל בתור הקרוב. הילד השני הוא הקובע צעדים, והתפקיד שלו זה לקבוע את מספר הצעדים שכל חברי הקבוצה חייבים להצליח לקפוץ בין שני המקלות. בכל תור כל חברי השבט בתורם לוקחים תנופה וקופצים בין שני המקלות. מי שהצליח לעשות את מספר הצעדים המתאים כדי לעבור (מה שה"קובע" קבע לפני הסבב) עובר לשלב הבא ומחכה בצד לסבב הבא של הקפיצות, ומי שלא הצליח יוצא מהמשחק.
האחרון שהצליח להישאר במשחק, ולא להיפסל - מנצח.)
בעזרת המשחק הזה נמחיש לחניכים את האפשרות שלנו לקחת צעד קדימה ולהתקדם בחיוביות ובאופטימיות כמה שאנחנו יכולים, למרות שאולי זה היה נראה לנו קשה ואפילו לפעמים בלתי אפשרי.
נמשיך ונשחק את המשחק "פיו-פיו"
(למי שלא מכיר: עומדים במעגל עם רווחים. חניך אחד עומד באמצע ועוצם עיניים. החניך מסתובב במקום כשהוא עם יד כלפי מעלה (מצביע על מישהו) על מישהו בעיניים עצומות, ועוצר בשלב כלשהו. החניך שהוא מצביע עליו מתכופף מייד ושני האנשים שנמצאים משני הצדדים של החניך שהצביעו עליו(זה שהתכופף) מסתכלים אחד על השני במהירות, ואומרים "פיו פיו" עד שנגמר להם האוויר. הראשון שנגמר לו האוויר, כלומר, מפסיק לומר "פיו-פיו" - הוא המפסיד.
נסכם:
נדבר על אופטימיות; למה זה חשוב לי? איזה מצבים אנחנו יכולים לקחת באופן אופטימי בחיים שלנו?
מצד אחד היה לנו את המשחק שתי מקלות, שכל אחד ניסה להגיע הכי רחוק שהוא יכל, ומצד שני היה לנו את המשחק פיו פיו, שממש נגמר לנו האוויר.
אנחנו צריכים לדעת, שאנחנו יכולים לקחת כל מצב בחיים שלנו לשני מקומות.
אנחנו יכולים לקחת את המצב בסימן אופטימיות, כמו במשחק "שתי מקלות", שניסינו לקחת צעד קדימה ולהתקדם כמה שאנחנו יכולים, למרות שאולי זה היה נראה לנו קשה ואפילו לפעמים בלתי אפשרי.
ומצד שני, אנחנו יכולים לקחת את המצב בפסימיות, ולא באופטימיות, וכמו במשחק "פיו-פיו", נרגיש שממש נגמר לנו האוויר, נרגיש שאנחנו לא יכולים עוד להמשיך ככה.
הלוואי שנדע באמת לקחת כל דבר ומצב בחיים בסימן אופטימיות, כמו שתי מקלות, ולא בסימן פסימיות, כמו "פיו-פיו."
בהצלחה :-)
בתחילה, נשחק עם החניכים את המשחק שתי מקלות.
(למי שלא מכיר: שמים 2 מקלות אחד במרחק מהשני וכל חברי השבט קופצים. לשני ילים מהשבט יש תפקיד. אחד, הוא ה"מרחיק", ותפקידו הוא לקפוץ כמה שיותר רחוק מעבר למקל הראשון, ושם יונח המקל בתור הקרוב. הילד השני הוא הקובע צעדים, והתפקיד שלו זה לקבוע את מספר הצעדים שכל חברי הקבוצה חייבים להצליח לקפוץ בין שני המקלות. בכל תור כל חברי השבט בתורם לוקחים תנופה וקופצים בין שני המקלות. מי שהצליח לעשות את מספר הצעדים המתאים כדי לעבור (מה שה"קובע" קבע לפני הסבב) עובר לשלב הבא ומחכה בצד לסבב הבא של הקפיצות, ומי שלא הצליח יוצא מהמשחק.
האחרון שהצליח להישאר במשחק, ולא להיפסל - מנצח.)
בעזרת המשחק הזה נמחיש לחניכים את האפשרות שלנו לקחת צעד קדימה ולהתקדם בחיוביות ובאופטימיות כמה שאנחנו יכולים, למרות שאולי זה היה נראה לנו קשה ואפילו לפעמים בלתי אפשרי.
נמשיך ונשחק את המשחק "פיו-פיו"
(למי שלא מכיר: עומדים במעגל עם רווחים. חניך אחד עומד באמצע ועוצם עיניים. החניך מסתובב במקום כשהוא עם יד כלפי מעלה (מצביע על מישהו) על מישהו בעיניים עצומות, ועוצר בשלב כלשהו. החניך שהוא מצביע עליו מתכופף מייד ושני האנשים שנמצאים משני הצדדים של החניך שהצביעו עליו(זה שהתכופף) מסתכלים אחד על השני במהירות, ואומרים "פיו פיו" עד שנגמר להם האוויר. הראשון שנגמר לו האוויר, כלומר, מפסיק לומר "פיו-פיו" - הוא המפסיד.
נסכם:
נדבר על אופטימיות; למה זה חשוב לי? איזה מצבים אנחנו יכולים לקחת באופן אופטימי בחיים שלנו?
מצד אחד היה לנו את המשחק שתי מקלות, שכל אחד ניסה להגיע הכי רחוק שהוא יכל, ומצד שני היה לנו את המשחק פיו פיו, שממש נגמר לנו האוויר.
אנחנו צריכים לדעת, שאנחנו יכולים לקחת כל מצב בחיים שלנו לשני מקומות.
אנחנו יכולים לקחת את המצב בסימן אופטימיות, כמו במשחק "שתי מקלות", שניסינו לקחת צעד קדימה ולהתקדם כמה שאנחנו יכולים, למרות שאולי זה היה נראה לנו קשה ואפילו לפעמים בלתי אפשרי.
ומצד שני, אנחנו יכולים לקחת את המצב בפסימיות, ולא באופטימיות, וכמו במשחק "פיו-פיו", נרגיש שממש נגמר לנו האוויר, נרגיש שאנחנו לא יכולים עוד להמשיך ככה.
הלוואי שנדע באמת לקחת כל דבר ומצב בחיים בסימן אופטימיות, כמו שתי מקלות, ולא בסימן פסימיות, כמו "פיו-פיו."
בהצלחה :-)