בס"דפעולה לחופש, ניצול זמן ויכולת... מחלקים את הקטע על בנק הזמן, שואלים מה עוד חוץ מזמן אפשר לנצל: תאר לעצמך, שיש בנק המזכה אותך בכל בוקר בסכום של 86,400 ₪ .
היתרה אינה עוברת מיום ליום. 
בכל לילה, כל סכום שלא הוצאת במשך היום נמחק. 
מה היית עושה? מוציא כל שקל כמובן. 

לכל אחד מאתנו בנק שכזה. 
שם הבנק : ז מ ן.

בכל בוקר אנו מזוכים ב- 86,400 שניות. בכל לילה מה שלא נוצל לטובה, הולך לאיבוד. היתרה אינה עוברת ליום שלמחרת. אין אוברדרפט. בכל יום, נפתח החשבון מחדש. בכל לילה, מה שנותר נמחק. אם לא השתמשתם במה שהיה בחשבון - ההפסד כולו שלכם. אי אפשר לחזור אחורה. גם אי אפשר למשוך כנגד המחר. מוכרחים לחיות בהווה, על חשבון הזמן שניתן לנו בכל יום.

השקיעו את זמנכם, על מנת להשיג ממנו את מירב הבריאות, האושר וההצלחה בעתיד. השעון מתקתק, נצלו את הזמן, היום! 

• יוצאים למגרש, מחלקים את השבט לשתי קבוצות, קבוצה א' מתפזרת במגרש, קבוצה ב' עומדת בתור בקצה שלו. בת ראשונה מקבוצה ב' זורקת כדור הכי רחוק שיכולה ומתחילה לרוץ לפי הקווים שמסביב למרגש (כמו ב-4 תחנות) עד שבנות קבוצה א' מצליחות לתפוס את הכדור שזרקה ולזרוק אותו לסל, אם היא לא הצליחה להגיע לתחנה – פסולה, אם הצליחה, עומדת בתחנה. הבת הבאה בקבוצה ב' זורקת את הכדור ומי שבתחנות בנתיים יכולה להמשיך לרוץ לתחנה הבאה, עם אותם חוקים, אם לא הצליחה להגיע לתחנה – פסולה. בת שמסיימת סיבוב – מביאה נקודה לקבוצתה, בת שמתחילה ומסיימת סיבוב באותו תור – מביאה שתי נקודות. [עד כאן כמו 4 תחנות רגיל] מוסיפים חוק שאם הבת שרצה הצליחה בדרך לתת חיבוק לבת מהקבוצה השניה – הקבוצה שלה מקבלת עוד נקודה.
• קוראים את הקטע שכתב כפיר ורהפטיג : 
• נפתלי וגיל-עד. שני אנשים שעכשיו הם פשוט שני שמות ותו לא. זה כבר לא פרנקל שיושב ומנגן איתך בחדר וזה כבר לא שער שמארגן דברים. אלו שני חברים שיותר לא תראה אף פעם, לא תשמע אף פעם.
  אי אפשר לעכל את זה- שני חברים שרגע אחד טיילתם וצחקתם יחד, ורגע אחרי זה הם נעדרים למשך 18 ימים, ימים בהם אתה נאחז בתקווה ומנסה להיות אופטימי, ואז הכול נגמר כל כך רע, קשה, שחור. אין המון מה להגיד בזמן כזה. זה זמן של כאב בלתי נגמר ושל עיכול בשורה שאתה לא מוכן ולא רוצה לעכל. אתה רוצה לצעוק, אבל לא יוצא לך קול מהפה. אתה מתפלל בבכי ומתקשה לדבר.
  הייתי עם נפתלי בחדר שנה וחצי. כל דבר קטן מזכיר לי אותו. חלילים, שהיה אוהב לנגן עליהם. מקומות בהם הלכנו, דיברנו, צחקנו. ספרים שהייתי משאיל לו, תה ששתינו ביחד, טיולים בהם צעדנו ושרנו. אני כל הזמן מרגיש כאילו עוד רגע אני אשמע את הצחוק שלו מאחורי. כאילו הוא יושב אתנו, אני רק צריך להזיז את הראש ואני אראה אותו. אני הולך ופתאום עולה לי משהו שאני רוצה להגיד לנפתלי- אבל כבר אין למי להגיד.
  זה קשה כל כך. מעולם לא באתי אל נפתלי ואמרתי לו "אני אוהב אותך". פשוט כי זה לא משהו שעושים בדרך כלל. אבל עכשיו אני מצטער כל כך שלא עשיתי את זה.
  אייל, נפתלי, גיל-עד... אני אוהב אתכם. בכל ליבי, בכל נפשי, בכל מאודי. תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים.
• מדברים על האפשרות לצערנו להפסיד את הדברים האלה לשנייה, אפילו להחמיא למישהי על איך משהו שהיא עשתה יכול לעשות לה הרגשה טובה . 
• חוזרים לקטע של ההתחלה,  אפשר לנצל את הזמן עד הסוף, ובגלל זה להפסיד דברים אחרים, יש אנשים שמרוב שהם ממלאים את הזמן בכלמיני דברים חשובים ומשמעותיים, הם לא עוצרים רגע לומר תודה, סליחה, בבקשה, ו'אני אוהב אותך'.
• במשחק, רצנו, רצינו להשיג את המטרה, אבל אם נעצור רגע בדרך ונתן חיבוק למישי, לאו דווקא פיזי, אלא מילה טובה, יכול להיות שבגדול נרוויח יותר.
• מעבירים פנקס, שעל הכריכה רשום את השם של כל אחת, ואז כל אחת כותבת לשניה כמה דברים טובים שהיא היתה רוצה להגיד לה או לברקש סליחה או לבקש ממנה.