פורסם: 25/06/2021, 14:36הגענו לבית המקדש, אנחנו כאן.
קמנו היום בחמש לפנות בוקר והתחלנו לנסוע, לשם. כל העיר הייתה מלאה באנשים.
באיזה שהוא שלב התלבטנו אם לרדת מהמכונית ולהתחיל ללכת ברגל, אבל אבא אמר שנגיע כשנגיע- ואיך שיצא- כנראה שזה הכי טוב.
ראינו מלא אמריקאים, הודים, רוסים ואפילו עברנו ליד אכסניה מ פ ו צ צ ת יפנים. כולם לבושים חגיגי ומחויכים. חלק מהם אפילו הצטרפו לכל הננ"חים שרקדו על המדרכה.
לאחרונה הכל כל כך טוב, באמת.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי עצובה או לא היה לי מצב רוח. לא זוכרת מתי ראיתי מישהו מוטרד, או כועס. מתי שמעתי משהו מתוסכל, מבולבל, או עצוב.
אבל זה פשוט לא היה ככה לפני. לא שלא היו ניסים, אבל זה היה כל כך לא כמו עכשיו.
אני זוכרת שישבנו במקלטים, מפחדים להדליק את הרדיו כדי לשמוע חדשות. זוכרת ששמענו את חטיפת שלושת הנערים, זוכרת כשחשבתי לעצמי, סתם ככה באמצע היום- מה יקרה אם תפרוץ מלחמה? ואם יעשו עוד פיגוע? אז מה, נאמר עוד כמה פרקי תהילים ונחזור לשגרה? זוכרת איך חיינו בין פיגוע לפיגוע, אדישים מידי בשביל להרגיש כאב, חורקים עוד איזה פרק תהילים בשביל פצוע אנוש נוסף.
אבל אז הוא בא, הוא אמר שזכינו.
הוא אמר שנגאלים- כי היו מספיק אנשים שהאמינו שהוא יבוא. היו מספיק אנשים ששרו "אני מאמין" ואשכרה התכוונו לזה.
מספיק אנשים שנלחמו כל בוקר עם הייאוש של הציפיה, ואפילו אם נפלו לפעמים, הם לא הניחו את החרב אפילו לרגע.
חבל שאני לא הייתי מהאנשים האלה.
הוא גם אמר שאבא שלנו מלך מלכי המלכים, מסכים לבנות את בית המקדש! אז פשוט רצנו כמו מטורפים! התחלנו לבנות-ככה בידיים. כל החברות האפשריות מכל העולם תרמו מה שיכלו כדי שייצא הכי מפואר שיכול. ויצא.
ואז פתאום ראיתי את סבתא! כן! זאת שנפטרה לפני שנה.
והוא ראה את האח שנהרג במלחמה. והיא את הבן שנרצח בפיגוע.
ואיך שכולם בכו, צחקו וחייכו.
אבסורד לחשוב מה עשיתי בדיוק היום, שנה שעברה. שכבתי במיטה גוועת מרעב, ולא מבינה מה בדיוק קרה שלא נותנים לי לאכול.
זאת אומרת, כן ידעתי, קצת. קרה איזה משהו בירושלים עם מצור ואז נחרב בית המקדש אז אסור לאכול. עצוב! אמור להיות.
אולי בעצם לא אבסורד, אולי קצת חבל. קצת הרבה.
חבל שלא מספיק היה אכפת לי, שלא עשיתי. משהו.
חבל שלא ציפיתי, שלא התגעגעתי.
נשבעתי-"אם אשכחך ירושלים". ושכחתי.
חבל ששכחתי כשהוא עוד רגע מגיע. שהתייאשתי. שלא בדקתי למה אני צמה. למה אני מתפללת.
בסדר, בית המקדש נחרב, אבל זה היה לפני מעל 3000 שנה.
חבל שפשוט הלכתי לישון בי"ז בתמוז. חבל.
אין מילים לתאר את האושר כאן בעיר הקודש.
היום י"ז בתמוז- אבל החגיגות פה לא נגמרות, כל הרחובות מלאים באור.
טוב, הגענו לבית המקדש, אני צריכה לרדת.
מקריבים עכשיו את קורבן התמיד ואחר כך הולכים לבקש ברכה מהמשיח. אכתוב שוב שנחזור, בלי נדר.
חג י"ז בתמוז שמח!!
קמנו היום בחמש לפנות בוקר והתחלנו לנסוע, לשם. כל העיר הייתה מלאה באנשים.
באיזה שהוא שלב התלבטנו אם לרדת מהמכונית ולהתחיל ללכת ברגל, אבל אבא אמר שנגיע כשנגיע- ואיך שיצא- כנראה שזה הכי טוב.
ראינו מלא אמריקאים, הודים, רוסים ואפילו עברנו ליד אכסניה מ פ ו צ צ ת יפנים. כולם לבושים חגיגי ומחויכים. חלק מהם אפילו הצטרפו לכל הננ"חים שרקדו על המדרכה.
לאחרונה הכל כל כך טוב, באמת.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי עצובה או לא היה לי מצב רוח. לא זוכרת מתי ראיתי מישהו מוטרד, או כועס. מתי שמעתי משהו מתוסכל, מבולבל, או עצוב.
אבל זה פשוט לא היה ככה לפני. לא שלא היו ניסים, אבל זה היה כל כך לא כמו עכשיו.
אני זוכרת שישבנו במקלטים, מפחדים להדליק את הרדיו כדי לשמוע חדשות. זוכרת ששמענו את חטיפת שלושת הנערים, זוכרת כשחשבתי לעצמי, סתם ככה באמצע היום- מה יקרה אם תפרוץ מלחמה? ואם יעשו עוד פיגוע? אז מה, נאמר עוד כמה פרקי תהילים ונחזור לשגרה? זוכרת איך חיינו בין פיגוע לפיגוע, אדישים מידי בשביל להרגיש כאב, חורקים עוד איזה פרק תהילים בשביל פצוע אנוש נוסף.
אבל אז הוא בא, הוא אמר שזכינו.
הוא אמר שנגאלים- כי היו מספיק אנשים שהאמינו שהוא יבוא. היו מספיק אנשים ששרו "אני מאמין" ואשכרה התכוונו לזה.
מספיק אנשים שנלחמו כל בוקר עם הייאוש של הציפיה, ואפילו אם נפלו לפעמים, הם לא הניחו את החרב אפילו לרגע.
חבל שאני לא הייתי מהאנשים האלה.
הוא גם אמר שאבא שלנו מלך מלכי המלכים, מסכים לבנות את בית המקדש! אז פשוט רצנו כמו מטורפים! התחלנו לבנות-ככה בידיים. כל החברות האפשריות מכל העולם תרמו מה שיכלו כדי שייצא הכי מפואר שיכול. ויצא.
ואז פתאום ראיתי את סבתא! כן! זאת שנפטרה לפני שנה.
והוא ראה את האח שנהרג במלחמה. והיא את הבן שנרצח בפיגוע.
ואיך שכולם בכו, צחקו וחייכו.
אבסורד לחשוב מה עשיתי בדיוק היום, שנה שעברה. שכבתי במיטה גוועת מרעב, ולא מבינה מה בדיוק קרה שלא נותנים לי לאכול.
זאת אומרת, כן ידעתי, קצת. קרה איזה משהו בירושלים עם מצור ואז נחרב בית המקדש אז אסור לאכול. עצוב! אמור להיות.
אולי בעצם לא אבסורד, אולי קצת חבל. קצת הרבה.
חבל שלא מספיק היה אכפת לי, שלא עשיתי. משהו.
חבל שלא ציפיתי, שלא התגעגעתי.
נשבעתי-"אם אשכחך ירושלים". ושכחתי.
חבל ששכחתי כשהוא עוד רגע מגיע. שהתייאשתי. שלא בדקתי למה אני צמה. למה אני מתפללת.
בסדר, בית המקדש נחרב, אבל זה היה לפני מעל 3000 שנה.
חבל שפשוט הלכתי לישון בי"ז בתמוז. חבל.
אין מילים לתאר את האושר כאן בעיר הקודש.
היום י"ז בתמוז- אבל החגיגות פה לא נגמרות, כל הרחובות מלאים באור.
טוב, הגענו לבית המקדש, אני צריכה לרדת.
מקריבים עכשיו את קורבן התמיד ואחר כך הולכים לבקש ברכה מהמשיח. אכתוב שוב שנחזור, בלי נדר.
חג י"ז בתמוז שמח!!