מהלך הפעולה: 
שלב ראשון:כל חניך מקבל פתק, שבו הוא צריך לכתוב משהו שהוא אוהב בעצמו. אחר כך מבקשים לכתוב משהו שאתה אוהב במי שלידך. 
שואלים. מתי היה לכם יותר קל לכתוב? למה קשה לנו לומר מה אנחנו אוהבים בעצמנו? 
מסבירים שישנן כמה סוגי אהבות. כמה מהן זוהי אהבה עצמית, שהיא חשובה, היא לא אגואיזם, היא מודעות. אהבה שנייה זאת אהבת האחר. שהיא חשובה לא פחות. 
שלב שני:
מקריאים את הסיפור המפורסם על בראיין אנדרסון. (הסיפור נמצא בסוף המערך) 
דנים עליו. מראים כמה חשוב לתרום מעצמינו לעזור, ולאהוב את האחר ללא תנאים. גם אם הוא זקן, שחצן, שונה מאיתנו וכו'. 
שלב שלישי: 
משחקים את המשחק עם הצמר-
​​​​​​כל אחד בתורו אומר דבר שאוהב בעם ישראל, משאיר אצלו חוט, וזורק הלאה למישהו אחר. לבסוף, נוצר מעין חיבור,ש מישהו יעזוב בו חלק, הוא יתקלקל – וכך אנחנו, עם ישראל. חייבים להמשיך ולאהוב את כולם, כיון שזהו עם אחד וכולנו מחוברים. מסבירים שזהו עוד סוג של אהבה. אהבה לעם. הרגשה שאנחנו חלק. ושאנחנו אוהבים כל אחד באשר הוא כי הוא ברייה של הקדוש ברוך הוא.
שלב רביעי:
מכינים לבבות אדומים ומחלקים לאנשים ברחוב/בסופר. בגלל מצב הקורונה אפשר להדביק את הלבבות על מכוניות. ולרשום : חג ט"ו באב שמח! אוהבים את עם ישראל. וכו'. 
אפשר לחלק עם טופי שיהיה יותר נחמד:)
**לשבטים שאוהבים- אפשר להכין כרטיסי ברכה למשפחה לכבוד ט"ו באב. 
(כצ׳ופר לחניכים אפשר לצבוע קמח/מלח בגיר אדום, לשים בשקיות קטנות ולצרף פתק "פזרו אבקת אהבה, לעולם טוב יותר" או משהו בסגנון:)
סיכום:
אנחנו אוהבים את כולם. ללא תנאים. ט"ו באב זה יום שמח לעם ישראל. יום של אחדות. של שמחה. של חיבור. זה יכול להיות יום אהבה לעצמי, לחבר, לעם ישראל, ולכל העולם.
חג ט"ו באב שמח! תאהבו את כולם:) אהבה זה בחינם.

סיפור על ברייאן אנדרסון:הוא בקושי ראה את הזקנה עומדת בשולי הכביש,
אבל אפילו באור הקלוש של שעות בין הערביים, הוא הבחין בנואשותה לעזרה.
הוא עצר את מכוניתו לפני המרצדס שלה, יצא והתקרב לעברה.

על אף החיוך שעל פניו, הזקנה דאגה. אף אחד לא עצר בשעה האחרונה.
האם הוא יפגע בה? הוא לא נראה בטוח כל-כך, הוא נראה עני ורעב.

הוא יכול לראות שהיא חוששת מפניו.
העמידה שלה בקור הזה...
הוא ידע איך היא מרגישה,זה היה רעד שרק אימה יכולה להביא לה.

"אני פה לעזור לך גבירתי" הוא אמר,
"למה שלא תחכי באוטו? חם שם ונעים, אגב, אני ברייאן אנדרסון".

פנצ'ר בגלגל היה כל הסיפור, אבל עבור אישה מבוגרת, זה היה מספיק קשה.
ברייאן זחל מתחת לאוטו, מחפש מקום לחבר את הג'ק,
הוא נשרט בברכיים מספר פעמים, אך בכל זאת המשיך,
לאחר זמן קצר הוא החליף את הגלגל, אבל הוא התלכלך, וידיו כאבו.

תוך כדי הברגת הברגים בחזרה,
היא פתחה את החלון והחלה לשוחח איתו,
היא אמרה לו שהיא מסיינט לואיס, והיא רק עברה באזור.
היא לא הפסיקה להודות לו על שנחלץ לעזרתה.
ברייאן רק חייך וסגר את תא המטען שלה.
האישה שאלה כמה היא חייבת לו.
כל סכום שהיה אומר לה, היה מקובל בעיניה,
שכן היא כבר דמיינה את כל הדברים הנוראיים שהיו עלולים לקרות לה,
לו לא היה עוצר.
ברייאן לא חשב אפילו פעם אחת על קבלת תשלום, זו לא הייתה עבודה בשבילו.
הוא עצר לסייע לאדם במצוקה, ואלוהים יודע שיש הרבה אנשים בעבר שנתנו לו יד,
וסייעו לו, כשהיה זקוק לכך.
כך הוא חי כל חייו, ואף פעם לא עלה בדעתו לנהוג אחרת.

הוא אמר לה שאם היא באמת רוצה לגמול לו בחזרה,
אז שבפעם הבאה שהיא תראה אדם הזקוק לעזרה שהיא תסייע לו,
ותתן לו את העזרה לה הוא זקוק. "ותחשבי עלי" הוא הוסיף.
הוא חיכה עד שהיא התניעה ונסעה.
זה היה יום קר ומדכא, אבל הייתה לו הרגשה טובה כשהתקדם לעבר הבית שלו,
נעלם אל תוך החשיכה...
כמה קילומטרים בהמשך הכביש האישה ראתה בית קפה קטן
והיא נכנסה לאכול משהו ולהתחמם מעט,
לפני שתעבור את כברת הדרך האחרונה בדרך לבית שלה..
המסעדה הייתה אפלולית ומלוכלכת,
בחוץ היו שתי משאבות דלק ישנות, כל הנוף היה מוזר עבורה ולא מוכר.
המלצרית פנתה אליה, והביאה לה מגבת נקייה לייבש את השיער הרטוב שלה.
היה לה חיוך מתוק, כזה- שאפילו עמידה על הרגליים במשך כל היום,
לא היה יכול למחוק. האישה הבחינה בכך שהמלצרית
הייתה כמעט בחודש השמיני להריונה,
אבל היא לא נתנה לכאביה ולמתחיה לשנות את יחסה.
האישה הזקנה חשבה לעצמה איך אדם שיש לו כל-כך מעט,
יכול להיות כזה "נותן" לאדם זר. ואז היא נזכרה בברייאן.

כשסיימה את ארוחתה, היא שילמה עם שטר של 100 דולר.
המלצרית מיהרה להביא לה את העודף המגיע לה,
אך האישה הזקנה נעלמה מעבר לדלת, וכשהמלצרית שבה,
היא כבר לא נראתה, המלצרית התפלאה לאן יכלה האישה ללכת,
ואז היא הבחינה שדבר מה שהיה רשום על המפית.
דמעות עמדו בעיניה כאשר היא קראה את דברי האישה:
"אינך חייבת לי דבר, גם אני עמדתי במצבך מישהו פעם סייע לי,
באותו אופן בו אני מסייעת לך,
אם את באמת רוצה לגמול לי בחזרה,
כל מה שעליך לעשות הוא לא לתת לשרשרת האהבה הזאת להינתק על ידך..."

מתחת למפית היו מונחים ארבעה שטרות נוספים של 100$...

היו שולחנות לפנות, קעריות סוכר למלא, ואנשים לשרת,
אבל המלצרית הצליחה לעבור עוד יום.
כשהיא שבה הביתה מהעבודה, ושכבה לישון אותו לילה,
היא חשבה על הכסף, ועל מה שהאישה הזקנה רשמה.
איך היא יכלה לדעת כמה היא ובעלה זקוקים כל-כך לזה?
עם התאריך המשוער ללידה בחודש הקרוב, זה היה יכול להיות קשה ביותר.

היא ידעה כמה בעלה דואג,
וכשהוא ישן לידה היא נישקה אותו ברכות ולחשה בקול שקט,
"הכול הולך להסתדר.
אני אוהבת אותך, ברייאן אנדרסון..."