על אחדות עמ''י בשעת משבר
קרדיט לנהוראי אמסלם:)פעולת ערב שבת ​ | אחדות בשעת משבר מהלך הפעולה: 1. רציתי לדבר בפעולה היום קצת על המצב הביטחוני שלנו. אני רוצה לחזור איתכם קצת אחורה. רצח שלושת הנערים. (2) 2. פיגועי טרור - ויקיפדיה. (3-4) 

1. עמיעד ישראל. אורי אנסכבר. (4-5) 
2. פיגוע מתוך עיניים של ילד. (6-7) 

5.עצירה לדיון - מה כל זה מעורר בכם? (רגש - למה?) 

1. למה אמרתי את כל זה, אחדות ברגעים קשים. 
2. אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו + מסר. (8-10) 
3. צוואת המקלות של האבא לבנים. 
4. האיש הזה הוא אחי. (11) 
5. ההספד של נחשון וקסמן. (12) 

נהוראי אמסלם     רצח שלושת הנערים הי"ד 

• ​גיל-עד מיכאל שַׁעֶר,  בן 16, תושב טלמון, תלמיד ישיבת מקור חיים בכפר עציון.  
• ​יעקב נפתלי פרנקל, בן 16, תושב נוף איילון, גם תלמיד ישיבת מקור חיים (בעל אזרחות ישראלית ואמריקנית). 
• ​איל יפרח, ​בן 19, תושב אלעד, תלמיד ישיבת שבי חברון. 

ביום חמישי בערב, ט"ו בסיוון ה'תשע"ד (12 ביוני 2014), המתינו שלושת הנערים לטרמפ בצומת אלון שבות, בדרכם לבתיהם. סמוך לשעה 22:15 הגיעה לצומת מכונית המחבלים, יונדאי i35 שנגנבה ממזרח ירושלים, והנערים עלו עליה. באמצעות איכון של הטלפונים הסלולריים של החטופים התברר שלאחר החטיפה נסעו החוטפים מערבה, אך קודם שהגיעו לקו הירוק ביצעו פניית פרסה וחזרו לכיוון חברון. ב-22:25 טלפן אחד מהנערים, גיל-עד שער, למוקד המשטרה ולחש "חטפו אותי", ובהמשך נשמעו צעקות במבטא ערבי, וקולות ירי עמומים. במוקד סברו שזוהי הטרדה ולא פעלו. על פי כתב האישום שהוגש נגד חסאם קוואסמה, מרואן קוואסמה שלף אקדח, הודיע לנערים כי הם חטופים, ודרש מהם לשמור על השקט. אחד החטופים התקשר למוקד המשטרתי, ואז הורו שני החוטפים לנערים להוריד את ראשיהם וירו בשלושתם. החוטפים המשיכו בנסיעה לאזור דורא שבדרום הר חברון, שם העלו באש את המכונית ששימשה לחטיפה (המכונית השרופה נמצאה באותו לילה). את שלוש הגופות העבירו לשקיות נילון שחורות, שהועברו לרכב מילוט שהמתין במקום. החוטפים השליכו את הגופות בוואדי חסכה, והמשיכו לחברון. עמאר ומרואן התפצלו, ומרואן המשיך לפגישה עם חסאם. השניים נטלו כלי חפירה ויצאו לאסוף את הגופות כדי לקבור אותן בחלקת אדמה שהייתה שייכת לעמאר. עמאר לא יכול היה לפגוש אותם בגלל כוחות של צה"ל שהיו באזור, ולכן פעלו השניים בלעדיו. הם קברו את הגופות ליד חלחול, ולידם את בגדי הנערים. את כלי החפירה הסתירו. ב-30 ביוני, 18 ימים לאחר החטיפה, מצא אחד המתנדבים האזרחיים, מדריך בית ספר שדה כפר עציון, את גופות הנערים, כשהן מתחת לגל אבנים שהונחו עליו שיחים. שלושת הנרצחים הובאו לקבורה יחד למחרת בבית הקברות במודיעין. החוטפים והרוצחים זוהו כמרואן קוואסמה ועאמר אבו עישה. יוזם ומפקד החטיפה הוא מחמוד קוואסמה. החטיפה תוכננה על ידי פעיל חמאס, חסאם קוואסמה. על פי כתב האישום שהוגש נגדו, באפריל 2014 פגש את קרוב משפחתו, מרואן קוואסמה, ויחד איתו תוכננה החטיפה. עונש רוצח הנערים ​חוסאם קוואסמה​: שלושה מאסרי עולם מצטברים.      פיגועי טרור נגד ישראלים בישראל ובשטחים מדצמבר 2018 עד היום | ויקיפדיה דצמבר​ - 2018 9 בדצמבר – ​פיגוע הירי בצומת עפרה - אשה בהריון נפצעה קשה ועוד 5 בני אדם נפצעו בינוני וקל בפיגוע ירי שבוצע ממכונית פלסטינית בטרמפיאדה ליד עפרה. הפצועה קשה הובהלה לניתוח חירום בבית החולים שערי צדק והרופאים יילדו אותה והעבירו את הפג ליחידה לטיפול נמרץ בילוד. לאחר שלושה ימים נקבע מות התינוק (עמיעד ישראל איש-רן). ב-12 בדצמבר אותרו המחבלים, בני חמולת ברגותי, על ידי השב"כ סמוך לרמאללה ונעצרו על ידי כוחות הימ"מ וצה"ל. אחד המחבלים חוסל כשניסה לברוח ומספר חשודים נוספים נעצרו. 11 בדצמבר – פלסטינים ביצעו שני פיגועי דריסה. בכפר אידנא ליד חברון נפצע קל שוטר מג"ב והדורס נורה וחוסל. במקרה נוסף, בבקעת הירדן, נסע במהירות המחבל לעבר שוטרי מג"ב, והם ירו בו ופצעו אותו ללא נפגעים מצדם. 13 בדצמבר – שני שוטרי מג"ב נפצעו קל בפיגוע דקירה ברחוב הגיא בעיר העתיקה בירושלים. השוטר ירה על המחבל וחיסל אותו. 

1. בדצמבר – ​פיגוע הירי בגבעת אסף - בכביש 60 שבצומת הכניסה לגבעת אסף מחבל פלסטיני, שירד מרכב שעצר במקום, רצח ביריות ​שני לוחמים מחטיבת כפיר, ​ יוסף כהן ויוֹ ֵבל מור-יוסף​, פצע קשה חייל נוסף 

וצעירה ונמלט מהמקום. המחבל, עאסם ברגותי, נעצר ב-8 בינואר 2019. אחר הצהריים אירע פיגוע דריסה באל-בירה, חייל נפצע קל והמחבל הדורס חוסל. 

1. בדצמבר – מחבל ערבי שהצליח לחדור ליישוב בית אל דקר חייל צה"ל, יידה לעברו אבן ופצע אותו באורח קשה. המחבל נמלט, והסגיר עצמו לכוחות הביטחון כעבור יממה. 

26 בדצמבר – מחבל ערבי ניסה לדרוס חיילים ואזרחים בכיכר חטמ"ר שומרון, נורה על ידי כוחות צה"ל ונפצע באורח בינוני. ינואר​ - 2019 5 בינואר​ ​–​ בוצע ירי מרכב חולף לעבר קו 140 של חברת אגד ליד מחסום פוקוס בבית אל. הנהג נפצע קל. 11 בינואר​ ​–​ מחבל ערבי ניסה לבצע פיגוע דקירה בקריית ארבע. הוא נורה וחוסל. 21 בינואר​ ​–​ מחבל ערבי ניסה לבצע פיגוע דקירה בכיכר חטמ"ר שומרון, המחבל נורה וחוסל. 26 בינואר ​ – שלושה מחבלים ניסו לחטוף צעיר ישראלי ליד עדי עד, ובמהלך הניסיון הנער נדקר בידו. כיתת הכוננות של היישוב הגיעה לזירת האירוע. במהומות שנתחוללו באזור נהרג פלסטיני מירי של צה"ל ושל כיתת הכוננות. 30 בינואר ​– מחבלת פלסטינית ניסתה לבצע פיגוע דקירה במחסום א-זעיים, וחוסלה בירי על ידי כוחות הביטחון. פברואר 4 בפברואר ​– שני מחבלים פלסטיניים יידו מטען חבלה אל עבר כוחות הביטחון במחסום ג'למה שליד ג'נין, ללא נפגעים. הכוחות השיבו אש, אחד המחבלים נהרג והשני נפצע קשה. 7 בפברואר ​– ​רצח אורי אנסבכר - מתנדבת השירות הלאומי, תושבת תקוע, נרצחה ליד עין יעל בירושלים. פלסטיני תושב חברון - ערפאת ארפאעיה, נעצר כחשוד ברצח. מרץ 4 במרץ - מחבלים פלסטינים דרסו קבוצת לוחמים של חטיבת כפיר ומג"ב שרכבם נתקע לאחר מפעילות מבצעית בכפר הפלסטיני נעמה שבבנימין. קצין צה"ל נפצע קשה ולוחם מג"ב נפצע קל. הכוח הגיב באש וחיסל שניים מהמחבלים. השלישי נעצר. 12 במרץ - פלסטיני חמוש בסכין רץ לעבר שני לוחמי צה"ל בעמדה סמוכה למבנה יהודי בין קריית ארבע למערת המכפלה בחברון. הוא דחף לוחם אחד לקרקע וניסה לדקור אותו, הפלסטיני נורה על ידי לוחם סמוך וחוסל. 17 במרץ - ​הפיגוע המשולב בצומת אריאל - מחבל פלסטיני דקר בצומת אריאל את לוחם צה"ל גל קיידאן, חטף את נשקו וירה בו למוות. הוא ירה גם ב​רב אחיעד אטינגר​, תושב עלי ואב ל-12 ילדים, שנפטר למחרת מפצעיו. לאחר מכן שדד המחבל רכב תוך שהוא מאיים בנשק, נסע לצומת גיתי אבישר, ירה גם שם לעבר חייל ופצעו באורח קשה. הוא נמלט לכיוון העיירה הפלסטינית בורוקין, ולאחר מצוד של כיומיים אותר בכפר עבוין שבנפת רמאללה, ונהרג לאחר קרב יריות עם כוחות הביטחון. 

1. במרץ ​- מחבלים המשתייכים לארגון החמאס אשר מוחזקים בבית הסוהר קציעות של השב"ס דקרו שני סוהרים ישראליים. אחד הסוהרים נפצע קשה בצווארו והשני נפצע קל. במהלך ההשתלטות על המחבלים נפצעו 15 אסירים, מהם 3 קשה. 
2. במרץ ​- רקטה מסוג M-75 ששוגרה מרצועת עזה פגעה בבית במושב משמרת שבשרון וגרמה לשבעה פצועים. 

25 במרץ -​ ילד בן 7 נפצע קל מירי בבית אל. לפי דובר צה"ל מדובר בפיגוע ירי שבוצע מיישוב ערבי סמוך.  --------------------------------------------------------------------------------------------------------------עמיעד ישראל הי"ד ב-9 בדצמבר 2018, סמוך לשעה 21:30, הגיעו מחבלים בנסיעה ברכב סמוך לתחנת אוטובוס בצומת עפרה ואחד מהם החל לירות לכיוון אנשים שעמדו בתחנה. כתוצאה מהירי נפצעה באורח קשה שירה איש-רן שהייתה בחודש השביעי להריונה, בעלה עמיחי נפצע באופן בינוני וחמישה אזרחים נוספים נפצעו בדרגות שונות. שירה פונתה על ידי צוותי ההצלה לבית החולים שערי צדק בירושלים כאשר היא במצב קשה, הובהלה לניתוח חירום והרופאים יילדו אותה והעבירו את הפג ליחידה לטיפול נמרץ בילוד כשהוא סובל מפגיעה רב-מערכתית. לאחר שלושה ימים נפטר, ובהספדים ניתן לו השם ​עמיעד ישראל​. ב-26 בדצמבר קיבלה המשפחה ספר תורה לזכרו מתורם מברזיל. הרב רפאל איש-רן​, סבו של התינוק, ספד בדמעות: "אתה יקירי, אתה יקר לנו. בני ציון הם אלו שבונים את ארץ ישראל ואתה לא הספקת בחיים הקצרים שלך. אין הרבה אנשים שחיו הרבה מאוד שנים שהצליחו לאחד את עם ישראל כמו שאתה. הבאת הרבה אור ועם האור שלך נסלק את כל החושך שלהם". הסב הוסיף​: "אבא שלך ואימא שלך, אם הייתי יכול לצטט מילה במילה את השמחות שלהם למרות הכאב, איזה עוצמות רוחניות. בהלכה כתוב שצריך לתת שם לתינוק - אז ההורים שלך נתנו לך שם, והשם הוא בעל משמעות גדולה: עמיעד ישראל. עמנו פה לעד, עם ישראל פה לעולמי עולמים". עאסם ברגותי  אישום בשלוש עבירות רצח: לבית המשפט הצבאי ביהודה הוגש היום (ב') כתב אישום נגד המחבל הפלסטיני עאסם ברגותי מהכפר כובר בגין רצח התינוק ​עמיעד-ישראל איש-רן הי"ד ולוחמי צה"ל סמל ראשון ​יובל מור-יוסף​ הי"ד  וסמל ​יוסף כהן​ הי"ד. לפי כתב האישום, ב-9 בדצמבר ביצע המחבל ברגותי יחד עם אחיו את פיגוע הירי בכניסה ליישוב עפרה. שירה איש-רן, שהייתה בחודשי הריון מתקדמים, נפצעה בפיגוע באורח קשה. התינוק עמיעד ישראל יולד בעקבות הפיגוע, אך כעבור שלושה ימים הוא נפטר. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-13 בדצמבר, ביצע המחבל ברגותי את פיגוע הירי בצומת גבעת אסף, שבו נפלו לוחמי צה"ל מור יוסף וכהן.      רצח אורי אנסבכר הי"ד ב-7 בפברואר 2019, בשעה 11:00, דיווחה משפחתה של אוֹרי אנסבכר למשטרה על היעדרותה. לפי עדויות היא יצאה נסערת ממקום עבודתה, והלכה להתבודד בטבע. אורי בת ה-19 התנדבה במסגרת השירות הלאומי ב"מרכז יעלים" הסמוך לעין יעל. התגוררה בתקוע, בתם של נעאה, מחנכת וממייסדות בית ספר משלב (דתי-חילוני), והרב גדי ר"מ בישיבת תקוע. באותו היום, בשעה 19:14, נמצאה אורי ללא רוח חיים, כשעל גופה סימני אלימות ביער ליד עין יעל שבסמוך לגן החיות התנכ"י. ב-8 בפברואר, בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לימ"ר ירושלים, עצרו כוחות הימ"מ ומשמר הגבול, בעזרת כלב משטרה, סמוך למסגד באל-בירה את ​ערפאת ארפאעיה​, פלסטיני בן 29 תושב חברון, בחשד לרצח. לארפאעיה עבר פלילי וביטחוני, במהלכו שהה פעמיים בכלא הישראלי. בפעם הראשונה, ב-2009, הוא נעצר בעוון אחזקת סכין באזור מערת המכפלה, הורשע וריצה שלושה חודשי מאסר בפועל בכלא עופר. ארפאעיה נעצר פעם נוספת ב-2017 בגין אחזקת סכין ושהייה בלתי חוקית בישראל, ועקב כך ריצה עונש של כחמישה חודשי מאסר. הוא ומשפחתו מזוהים עם חמאס. לפי החשד, יצא ארפאעיה מהעיר חברון לכיוון בית ג'אלא, כשהוא מצויד בסכין וכיפה אותה רכש שבועיים קודם, פגש את אנסבכר ביער הסמוך לעין יעל, התנפל עליה ודקר אותה באמצעות הסכין. אנסבכר התנגדה וצעקה, אולם ביער השומם איש לא יכל לשמוע אותה. לאחר מכן גרר ארפאעיה את אנסבכר מרחק של 150 מטרים, דקר אותה שוב, סתם את פיה בצעיף וכפת את ידיה בחגורה, ולבסוף אנס אותה. לאחר מכן לקח את הטלפון הנייד שלה, נמלט מן המקום ונסע לשטחי הרשות הפלסטינית במונית. בחקירתו שחזר הרוצח את האירועים וטען כי פעל לבדו. בית המשפט הוציא צו איסור פרסום זמני על שאר פרטי החקירה. בעקבות הרצח מיפה צה"ל את ביתו של ארפאעיה כתהליך לפני הריסה. למשפחה ניתנה אפשרות להגיש השגות נגד ההריסה. בתחילת מרץ 2019 הגישה הפרקליטות כתב אישום כנגד ארפאעיה, באשמת אונס ורצח. אורי אנסבכר הי"ד הובאה למנוחות בבית העלמין בתקוע.      פיגוע מתוך עיניים של ילד ״אמא ואבא לוקחים אותנו לשמחת בית-השואבה״, סיפרתי לאחיי הקטנים בשמחה, והם הגיבו לי בקריאות צהלה. היי, מה זה? למה האוטו השחור עוצר לידינו בחריקה? אמאל׳ה, זה ערבים! הם צועקים מילים מפחידות בערבית, ״אללה וואכבר״ מה זה אומר? הם מקללים אותנו? אבאל׳ה, אחד מהם מוציא אקדח... הנה אבא גם מוציא את האקדח שלו, התכופפתי, תוך כדי שאני מוריד את הראשים של אחיי הקטנים. שמעתי את דלת המכונית נפתחת, ו*בום* בום* בום* בום* בום* בום*  שמעתי קול של יריות, לא ידעתי של מי היריות, של אבא, או של הערבים. אבל לא העזתי להציץ ולהסתכל, פחדתי נורא, התפללתי לאלוקים, הבטחתי לו שאני אהיה ילד טוב, ואף-פעם לא אכעיס את אבא ואמא. ״בבקשה אלוקים רק שהערבים המפחידים האלה ילכו מפה!״ הפסיקו היריות, ועכשיו אני שומע צעדים, פחדתי להסתכל, כל שניה עברה באיטיות, כאילו היא שעה ארוכה. אחרי כמה דקות(אולי פחות, אולי יותר, איבדתי את תחושת הזמן באותם רגעים שהרגישו לי כמו שנים) שמעתי את המכונית של הערבים נוסעת בנהמת מנוע מרעישה, התרוממתי, הצצתי מהחלון, ובאמת הערבים נסעו. ״ברוך ה׳!״ מילמלתי. בדקתי אם קרה משהו לאחיי הקטנים, אם הם נפגעו מהיריות, הנה אחי בן ה-7 בסדר, גם אחותי בת ה-4 בסדר, הם נורא מבוהלים, אבל חוץ מזה, הם לא פצועים. אחי התינוק בן ה-4 חודשים בוכה, הוא מפחד שקרה משהו, אני ארגיע אותו, ברוך השם הכל בסדר! ניצלנו מהערבים הרשעים! ״אבא, אמא, עכשיו הערבים סוף סוף הלכו, אתם לא יודעים כמה פחדתי, אבל העיקר שהרגעים המפחידים האלה מאחורינו... אבא, אמא, למה אתם לא עונים לי? אתם כועסים עלי? אני מבטיח להיות ילד טוב, תענו לי, תרגיעו אותי, אני מפחד.״ אמרתי להורים שלי, אבל זה לא עזר, הם עדיין לא ענו לי. אני ישבתי מאחורי אמא, לא יכולתי לראות אותה, אז הסתכלתי לכיוונו של אבא, ״מה זה, אבא ישן? הוא אף-פעם לא נרדם באוטו!״ חשבתי לעצמי בקול. ואז, ואז ראיתי את הדם... ״היי אבא, יורד לך הרבה דם, למה אתה לא בוכה? לי כשיורד אפילו קצת דם, אני בוכה, איזה גיבור אתה אבא! איך אתה מסוגל? טוב אבא, תענה לי, אני מפחד, וזה רק מפחיד אותי יותר שאתה לא עונה לי...״ רגע, אולי אבא התעלף? המורה שלי בביולוגיה אמרה שאם אדם מאבד הרבה דם, אז הוא יכול לאבד את ההכרה. אולי זה מה שקרה לאבא? צריך להזמין אמבולנס! ״אמא, תזמיני לאבא אמבולנס, יורד לו דם, והוא אפילו לא בוכה...״ אמא? למה את לא עונה לי? בכיתי מפחד וחוסר-אונים. טיפסתי על החוצץ בין הכסאות, כדי לראות למה גם אמא לא עונה, ואז ראיתי שגם לה יורד הרבה דם… ״ גם היא התעלפה!״ פתאום הבנתי. ״אני צריך להתקשר לאמבולנס!״ חשבתי לעצמי, ואז חיטטתי בכיס של אבא, הוצאתי משם את הפלאפון. מה המספר של אמבולנס? 100 או 101? 100 זה משטרה, אז 101. התקשרתי. ״שלום, מדברת עדן מאירגון מד״א, במה אוכל לעזור?״ קול של אישה שאל אותי מעבר לקו. ״אה...בהתחלה קצת התבלבלתי תוך כדי בכי. ערבים רשעים עצרו ליד האוטו שלנו, וירו יריות, ועכשיו לאבא שלי יורד דם, וגם לאמא, ונראה לי שהם התעלפו, כי הם ישנים ולא עונים לי, והמורה שלי אמרה שאם למישהו יורד הרבה דם, ואז הוא מתעלף, זה מסוכן...אז תביאו אמבולנס שיעזור להם!״ צעקתי לה ובכיתי. ״ילד, אל תשקר עלי, ותנסה למתוח אותי!״ האישה של האמבולנס(מוקדנית) אמרה לי. ״אני לא משקר, זה קרה באמת! תבואו מהר!!״ הפעם ממש צרחתי, ובכיתי. והפעם היא השתכנעה, אולי מהבכי שלי, או אולי מהבכיות של האחים שלי. ״טוב אני שולחת לך אמבולנס, איפה אתם נמצאים?״ היא שאלה. ״באוטו״, עניתי לה. ״כן, אבל איפה האוטו שלכם נמצא?״ היא שאלה בקור רוח. ״ליד יישוב איתמר״ עניתי לה, ״תבואו מהר״ הוספתי בקול רווי בכי. עברה עוד דקה או שתיים של בכי, ואז הגיעו הפרמדיקים, הם בדקו את ההורים שלי, הם שמו להם אצבע בגרון, ואז הזיזו את הראש בתנועה שאומרת ״לא״. ורק אז הבנתי, קרה משהו ממש רע. וזה רק גרם לי להמשיך לבכות, גם כשהם בדקו אותי, ואמרו לי שניצלתי בנס, לא הגבתי. יותר מאוחר, הגיעה איזו אישה, שהזדהתה כ״פסיכולוגית ילדים״, היא הסבירה לי שההורים שלי הלכו למקום שהם לעולם לא יחזרו ממנו... ״הם הלכו לאלוקים, הם מתו.״ הבנתי. ואז פרצתי בבכי שלא יכולתי להפסיק אותו. אני לא יכול לעכל את זה שלא יהיו לי אמא ואבא, איך האחים הקטנים שלי יצליחו לעכל את זה? בהלוויה לא הפסקנו לבכות, כולנו, כל ארבעת האחים שבמקרה כולנו ילדים קטנים, ופתאום צעקתי: ״אבא, אמא, הבטחתם לקחת אותנו לשמחת בית-השואבה… אבל בסופו של דבר, לקחתם אותנו עם הרבה עצב, לבית-הקברות. אני מבין שזו לא אשמתכם, זו אשמתם של המחבלים הרשעים! אבל אני לא מבין, למה המדינה לא הורגת את המחבלים?  לכם הורי היקרים, לא הגיע למות, והמחבלים הרשעים רצחו אתכם. למחבלים מגיע למות, למה שלא יהרגו אותם?״ שאלתי את השאלה הזו בבכי קורע לב, בלי ניסוחים של סופרים, משחקי-מילים חכמים, או משפטים שנונים. ובכל זאת, אין אף-אדם בהלוויה שלא בכה כשהוא שמע אותי שואל את השאלה הזו.       אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו רחוק רחוק מעבר להר בכפר קאקארוזו ליד הנהר, בבית לבן עם עצים ופרחים חיו מזמן מזמן שני אחים. שני אחים, וכדי שנבדיל ונזכור- אוזו קוראים לאח הבכור ושם השני לאוזו חרוז הוא, כי לאח הצעיר קראו ההורים מוזו. אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו. ואחרי שתיארנו את שני האחים (אפילו אותו תיאור קצת חפוז הוא)  סוף סוף בסיפור אנו פותחים. שניהם אהבו מאוד איש את אחיו, מעולם לא ידעו מהם רוגז וריב. והייתה שם קירבה גדולה במיוחד, כאילו השניים היו איש אחד. לדוגמא: האחד מרגיש רע, השני מתעלף. ואפילו אומרים ששניהם תוך שנה היו נוחרים באותה מנגינה. בקיצור, לאן שתפנו יגידו כולם, ידידים ושכנים, שאוזו ומוזו מכפר קאקארוזו היו ממש זוג יונים. ואז יום אחד, יום גשום, קר ולח, הם ישבו אח מול אח, אל מול האח. האש פיזזה לה באח הבוער ולפתע ויכוח סוער התעורר. ויכוח קשה, רציני, מתלהב- איך רגליים ראוי וצריך לשלב. כשאיש או אישה למולם מתיישבים על כסא או כורסא ואפשר על ספסל ורגל על רגל הם אז משלבים - איזו רגל מעל ואיזו מתחת?!? אוזו צעק והודיע בקול: "ימין היא למטה, למעלה השמאל!" ומוזו רתח: "אתה לא מבין? רגל שמאל היא למטה, למעלה ימין!" "טיפש!" צעק אוזו, וחמתו מתלקחת, רגל שמאל היא למעלה-וימין היא מתחת". "ואתה" ענה מוזו, "אידיוט כמו בלטה. רגל שמאל שתדע, תמיד היא למטה. "אתה מטומטם" "ואתה סתם עקשן" "אתה לא חכם" "ואתה כן טיפש". "תסתום את הפה אחרת תחטוף" "אל תאיים גם לי יש אגרוף" "כן?", "בהחלט!" "תנסה רק לתת..-"הנה!" רחוק רחוק מעבר לנהר מן הריב כבר שבוע עבר וחלף, ובבית האחים מחזה קצת מוזר. כלומר, אוזו ומוזו עומדים ובונים, באמצע הבית חומת אבנים. חומה של ממש, קירות של בטון, חוצה אמבטיה, מטבח וסלון, וגם מתמשכת לתוך החצר- והשניים בונים בלי מילה לדבר. שותקים, זועמים, עוד מלט שמים, עוד שורת לבנים, עוד ועוד אבנים. ואחרי, בערך, שנה ומחצה חומה גבוהה בין שניהם חצצה. כל אחד נסגר בחומה מסביב, מעתה לא יראו הם גם איש את אחיו. חלפו השנים, חלפו ועברו, אוזו ומוזו שניהם התבגרו. אוזו הביא לו אישה מן העיר ובן, יאסו, נולד לזוג הצעיר. אך כל עת שאשתו הייתה לתומה, לשאול מדוע הוקמה החומה, אוזו שלא זכר עוד עכשיו, בעצם למה עם מוזו הוא רב. היה אז מסביר בקול רציני, כי האיש הגר בצד השני הוא רשע מרושע, אכזר וצמא דם, בקיצור-חיה בצורת בן אדם, ואותה חומה נועדה להגן על משפחתם מפני השכן. "ואבוי לך", סיים את דבריו לאמור, אם לצד השני תנסי לעבור!" והיא לא נסתה, כי איזו אישה תרצה ליפול בידיו של רשע? ומוזו? גם מוזו הביא אישה מרחוק, ומיד נולד גמבו, זה שם התינוק. ומובן שאשתו אישה חכמה, שאלה שאלות בעניין החומה. "החומה נבנתה.." פתח מוזו כך, "מפני ש..מפני..." אך גם הוא כבר שכח. אבל להסביר צריך, ולכן התחיל לתאר, כמה רע השכן. "האיש שגר מאחורי החומה, הוא חיה דו-רגלית, נוראה, איומה, רוצח, פושע, שודד וגנב. ואבוי לו למי שיפול לידיו." "אם כך" אמרה האישה בחשש, "אני לכיוון החומה לא אגש". אוזו ומוזו מזמן בקברים, אבל בני-בני-בני-בני בני- בניהם מספרים. סבא לאב, אב לאם, אם לבת, ובת לבן, כמה נורא ומפחיד השכן, שנגדו הוקמה החומה החוצצת-אויב שהפך מאדם למפלצת. רחוק רחוק מעבר להר בכפר קאקארוזו שליד הנהר, טייל יום אחד ילד קט ושובב, אוזו שמו, על שם הסב של הסב של הסב, של הסב, של הסב שכולנו זוכרים את כל מעשיו. ואוזו הקט טייל לאיטו ליד החומה שחצתה את ביתו וחשב לעצמו: "באמת מעניין איך נראת המפלצת בצד השכן. מה גובהה למשל: וגודל שיניה? והאם נדלקת אש בעיניה? ומתי היא שיניים בטרף נועצת? איך הייתי רוצה להביט במפלצת! אולי, רק אציץ בה מעל החומה? אבל היא טורפת, כך אמא איימה. אז רק אטפס ודקה אסתכל- ואם בדקה היא עלי תתנפל? אז אולי לא דקה רק עשר שניות? לפני שאמא תשוב מקניות. כדאי? לא כדאי! לא כדאי? כדאי! שהרי אם לא עכשיו אימתי? ואוזו הקט הסתכל מסביב, אמו לא הייתה שם וגם לא אביו. אל הצד השני אז הציץ בגנבה- שום מפלצת הוא לא ראה בסביבה. "ואולי" הוא חשב, מאמץ את עיניו: "המפלצת פשוט עושה לי מארב? מתחבאת ומצפה שלא אשים לב- ואז בזחילה אלי תתקרב? צריך להשגיח סביב בקפידה, אבל מה זה...? מה רץ שם? הרי זו...ילדה! כן, ילדה בגילו בחצר מתרוצצת, כאילו לא הייתה שם מפלצת. "זהירות", קורא אוזו. חיוור הוא כולו, "תברחי", הוא צועק לילדה ממולו. הילדה נעצרה- "למה לברוח?" ואוזו נפחד ממשיך עוד לצרוח: "תברחי לפני שיהיה מאוחר!" יש פה מפלצת, כך אבא אמר. מפלצת גדולה עם שיניים חדות, שבולעת בלי בעיות ילדות!" "מפלצת גדולה?", תמהה הילדה? "כן, עם ארס נחש וזנב מכוער, שזוללת ללא היסוסים כל דבר. טפסי מעל החומה - תני לי יד, נברח לצד השני ומייד." "לשם?", אמרה הילדה, "לא אני!" אני לא עוברת לצד השני, הצד השני הוא נורא מסוכן, אני לא מוכנה ללכת מכאן. "השתגעת?" נחרד אוזו , או שאת מתלוצצת, ואם היא תגיע לכאן המפלצת?" רחוק רחוק מעבר להר בכפר קאקארוזו ליד הנהר, לבית קטן לבן ובהיר נכנס לא מזמן לגור זוג צעיר. מי הזוג? רוצים עוד פרטים? בבקשה. מוזה קוראים לאישה, ולכן לא קשה לנחש כמובן, ש...ש...ש...כן, אוזו הוא שם החתן.    האיש הזה הוא אחי ​– יאיר לפיד  האיש ההוא – שאני שונא – העומד בהפגנות עם שלט "מוות לערבים", הוא בעצם אותו האיש, שאני אוהב – המגיש מימיה לשבוי מפני שגם הוא בן אדם. והאיש ההוא – שאני שונא – שצובע את שמו על פסל בווינה, הוא בעצם אותו האיש, שאני אוהב – שמלווה לי 50 דולר באתונה רק בגלל שגם אני ישראלי. והאיש ההוא – שאני שונא – שבשם ערכים דתיים שאפילו הוא לא מבין תובע זכות היסטורית על הפרת והחידקל, הוא בעצם אותו האיש, שאני אוהב – שעומד לצידי ביום הכיפורים ומראה לי בסבלנות אין קץ את הקטעים הנכונים. והאיש ההוא – שאני שונא – שחושב ששלום עכשיו הם בוגדים והמערך הוא משוגע, הוא בעצם אותו האיש, שאני אוהב – שנותן לי את הסיגריה האחרונה שלו בעמדת השמירה בתוך הקור של לילה לבנוני נוסף. והאיש ההוא – שאני שונא – שדוחף אותי באוטובוס וזיעתו נדבקת אלי, הוא בעצם אותו האיש, שאני אוהב – שמבזבז יום שלם בשביל להחזיר הביתה את הילד של השכנים שאבדה דרכו. והאיש ההוא – שאני שונא – שנכנס למסעדה החביבה עלי והורס לי את הערב בקולניות המעצבנת שלו, הוא בעצם אותו האיש, שאני אוהב – שעבד כל היום במפעל יצוא והתרגל לצעוק כדי שרעש המכונה לא יפריע לו. והאיש ההוא – שאני שונא – שקורא לי אחי למרות שהוא לא, הוא בעצם אותו האיש,  שאני אוהב – שאם ארצה או לא,  הוא אחי.  כי זה מה שיש, ואתה חלק ממשהו גדול. ומעבר לכל ההבדלים, והצעקות, והעניינים, המשהו הזה לא נורא כל כך. ואם תרצה או לא תרצה, המשהו הזה, הוא גם, אתה. אם חרבנו משנאת חינם נשוב ונבנה מאהבת חינם. אז באמת, הלוואי שנצליח להתאחד מעל לכל המחלוקות. לאהוב כל אדם באשר הוא אדם.       הספדו של נחשון וקסמן הי"ד - הרב מוטי אלון "אני רואה אותך כאן נחשון, עם אותו חיוך קבוע. אתה, על מה שאתה, נחשון הקטן והגדול, הצלחת לעשות לעם שלם. למדרגה שאליה הצלחת להעלות עם שלם בימים שסועים, קשים, עם החיוך הזה. אני רוצה לספר לך, שרק השבוע זכיתי לגלות אחרי שנים של היכרות עמוקה, של אהבה גדולה בנינו. רק השבוע זכיתי לגלות את המעיין שממנו שאבת את את האמונה האדירה הזאת, שהיתה אצלך כל הימים. באתי אתמול בלילה אל אבא, אל אמא. אבא תפס אותי וביקש ממני לחשוב רק על דבר אחד. נחשון העלה את כל העם הזה למדרגה כזאת של אמונה, אני אחראי שזה לא ירד עכשיו. זה מה שהעסיק את אבא, רגע אחרי שאתה כבר לי היית פה. רק אתמול הבנתי מאיזה חומר קורצת. ידעתי תמיד, כמו שידעתי שלשום כשעברתי לפני התיבה ורבבות רבבות, כל בית ישראל, שאגו באותה תילה מאוחדת. ידעתי שהכל בא מאיזה שהוא כוח שאתה מחייך בו. לא יודע איפה ואיך, ובאיזה עינוי ובאיזה כפיתה היית אז, אבל את הרוח שלך לא כפתו, את החיוך של לא סגרו, את האמונה שלך לא כלאו. את הרוח הזאת שאתה משאיר בנו עכשיו, אני מתחייבים נחשון, בשם אבא שלך ואמא שלך, בשם האחים שלך, בשם כל החבר'ה האמיתיים שלך מהישיבה, מהיחידה- כמה רצית כבר לענוד את האות הזה של העורב. אנו מתחייבים שאת הרוח הזאת, הלא כלואה, אנו נמשיך להוציא שבעתיים. לא נחלשנו אתמול בלילה נחשון, התחזקנו. ונמשיך עם ההבנה מאיפה החומר הזה קורץ. אבא הוסיף ואמר לי עוד משפט אחר, גם אותו אני חייב להעביר לך. "כל כך הרבה בקשות" כך הוא אמר לי "ביקשתי מהקב"ה. ביקשתי בריאות בשעה שהייתי חולה" ואתה יודע כמה אבא היה חולה וזכה לצאת "וקיבלתי. ביקשתי משפחה כמו שלנו- וקיבלתי. ביקשתי כל מה שרציתי. שאלו אותי" אומר אבא "התפללנו כל כך הרבה ולא קיבלנו תשובה. ואני אומר כך, קיבלתי תשובה, התשובה היתה לא! ולאבא- מותר לענות גם לא! "  משם הגעת נחשון. ולמקום שכל האמת נמצאת- אתה הולך עכשיו. יש לי בקשה אחת קטנה. תבקש שם מלפני כיסא הכבוד, שיפסיקו לבחון אותנו במבחנים כאלה של אמונה ואחדות. תבקש שם שהשבוע הזה יהיה שיעורי הבית האחרונים שלנו. הבנו. תבקש שם שיהיה לנו כוח למצוא את הנקודה הפנימית האמחדת את כולנו תמיד, כמו השבוע. תבקש שם את זה, עם החיוך שלך, עם החיוך שאף פעם לא יכלנו לעמוד נגדו. כשתבקש את זה, אנחנו נתפלל כאן. עם הכוח שלמדנו ממך שנוכל להמשיך, ונוכל להמשיך. גם האלוקים שניסה את אברהם, גם אם הפעם לא זכינו לקבל את הקול של מלאך ה' מן השמיים שאומר "אל תשלח ידך את הנער". כמה חיכינו לקול הזה. אבל אנחנו נמשיך להאמין ביתר שאת, ביתר עוז. אנחנו מלמטה ואתה מלמעלה, וביחד בעז"ה את כל מה שחייכת אליו, את כל האידיאלים שהאמנת בהם, את כל האמנוה שכל כך רצית לממש,  ביחד נמשיך לממש אותם כאן."