1. נקרא עם החניכים קטע על בזבוז זמן. נשאל אותם מה הם חושבים על מי שמתואר בקטע? ככה הייתם רוצים לחיות, להתנהל בחופש? *נספח
2. ניתן לחניכים משימות לעשות בזמן קצוב כתחרות בין 2 קבוצות או לבד
אופציות קבוצתי- מירוץ שליחים, בניית מגדל כוסות, להכין ריקוד על שיר, טאבו דור 3
ואופציות אישי- משחק מצא את המספר, לקפוץ כמה שיותר פעמים על רגל אחת בדקה, לקלוע לסל כמה שיותר פעמים בדקה
3. נסכם את המשחקים- ככל שאנחנו עושים יותר דברים בזמן מסויים שיש לנו, אנחנו מסופקים יותר. כדי שלא נעביר את הזמן כמו בקטע 1 כדאי שניקח אחריות וננצל אותו נכון וטוב:)
4. נספר את הסיפור על הפרופסור/ נעשה הדגמה אמיתית
אפשר לחלק לחניכים לוחופש/ לחשוב איתם מהם האבנים הגדולות שהם רוצים להשקיע בהם זמן בחופש/בכללי
5. צ'ופר "על מנת להבין מהו ערכה של שנה אחת".. *נספח

*נספח, מתוך השיר של אריאל זילבר
אני שוכב לי על הגב,
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב,
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים,יפים,
ממש כמו מחזה
בלי להיות או לא להיות 
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

*נספח 2 , סיפור הפרופסור
יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל"
בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב.
ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת "להעביר את החומר".
בעמדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות
ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי".
 
מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו.
לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המכל.
כאשר התמלא המכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: "האם המכל מלא?"
כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות ושאל :"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.
בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המכל.
שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המכל מלא?" עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו.
אחד מהם השיב "כנראה שלא." "נכון" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול.
בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ.
 
פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא!"
"נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן
ומילא בהם את המכל עד לשפתו. המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"
בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו:
"אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות".
"לא", השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו:
אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך."
דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.
 
הזקן התבונן בשומעיו ואמר:
"מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם?
לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם?
מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת,
אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים,
ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים.
משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי?
וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם."
 
בתנועת יד ידידותית בירך המרצה את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.

*נספח 3- צ'ופר
על מנת להבין מהו ערכהשל שנה אחת- שאלו תלמיד שנשאר כיתה.
על מנת להבין מהו ערכו של חודש אחד - שאלו אמא שילדה פג.
על מנת להבין מהו ערכו של שבוע אחד- שאלו עורך של עיתון שבועי.
על מנת להבין מהו ערכה של שעה אחת- שאלו אוהבים המחכים לפגישה.
על מנת להבין מהו ערכה של דקה אחת- שאלו את האדם שפספס רכבת.
על מנת להבין מהו ערכה של שניה אחת- שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים.
על מנת להבין מהו ערכה של אלפית השניה- שאלו את הספורטאי שזכה במדליית כסף.