כשהייתי קטן, אולי בן 7 בערך, אני זוכר שתמיד רציתי להיות הראשון שמגלה דברים: הייתי רואה חבר בכיתה שנעלב- ישר רצתי לספר למורה או למנהלת, כשראיתי שמתחיל לרדת שלג בחוץ- ישר צעקתי לכולם שיבואו לחלון לראות (גם אם זה היה רק שלושה פתיתי ברד שנעלמו תוך רגע...). זאת היתה מן תחרות כזאת אצלנו בחבר'ה- מי הראשון שמגלה דברים ומספר לכולם. מאז גדלתי ועברתי את המסלול הרגיל של בוגר הציונות הדתית: בני עקיבא, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר ויחידה מובחרת בצבא- גיליתי ולמדתי המון דברים חדשים: על התורה שלנו, על האמת שלנו, על המשמעות שלנו בעולם הזה ובכלל על החיים... איכשהו התחרות שהתחילה אז, כשהייתי בן 7, נגמרה ושמרתי את כל החידושים אצלי בבטן, לא היה לי כוח להתחיל להסביר, להוכיח, להתווכח עם מי שחושב אחרת, והאמת שנראה לי שגם ככה אף אחד לא היה מתעניין..

הקיץ הזה, כמו כולנו הייתי ב"קייטנה" של מועצת יש"ע-כפר מימון, אופקים, בדרך לגוש, שוב בדרך לגוש, הפגנה בתל אביב וכו'..- ושוב גילתי המון דברים חדשים, אבל הדבר הגדול ביותר שגיליתי הוא את הציבור שלנו: גיליתי עוצמה חדשה, אחדות שהרבה זמן לא פגשתי, מסירות נפש: שלושה ימים בחום הכבד של הדרום בתנאים לא תנאים, הקשבה להנהגה הרבנית שניהלה את המאבק ונוער נפלא שהשקיע את כל החופש במאבק כל ערכים.. - ופתאום שוב הרגשתי כמו ילד בן 7 שרוצה לספר, להעביר את העוצמה והרוח הגדולה לכל עם ישראל, רגש של אחריות כלפי חלקים מהעם שלא סיפרו להם אף פעם שיש משהו מעבר למרתון החיים העכשווי. תגידו- את מי זה מעניין? מי יקשיב לך? אני משוכנע שיש רצון, אפילו צמא לשמוע משהו חדש ואמיתי.

(דביר קמין, תל אביב תשס"ו)