"לפני שבועיים ביקרתי בביה"ס בניו יורק ושוחחתי עם תלמידי אחת הכיתות. סיפרתי להם על ישראל, ובקשתי לשמוע את דעתם על הבחירות לנשיאות בארצםת, על משבר הדלק, על המלחמות המתחוללות בעולם, על ארגון האומות המאוחדות ועל בעיית בני הערובה האמריקנים. "מה היא תחושתכם?" שאלתי, "נוכח העבודה ש'52 מאחיכם זרוקים למעלה משנה בשבע בלתי חוקי, ומדינתכם, הנחשבת לחזקה ביותר בעולם אינה מסוגלת לשחררם?"
קם אחד הנערים ואמר: "את טועה מאוד. אלה אינן אחי, ולא אכפת לי מה יקרה להם! הבטתי סביבי, שאר בני הכיתה הנהנו בהסכמה, ונער אחד הוסיף "זה מזלם הרע שהם שהו באותה עת באירן. גם אם היו שם חמש מאות ועשרים איש, זה לא היה אכפת לי, בכל יום נהרגים יותר אנשים בתאונות דרכים, מה זה עסקי?", "ואם אבא שלך היה שבוי ביניהם?" שאלתי. "אז זה היה אכפת לי, כמובן", ענה הנער, אבל לא הייתי מצפה שמישהו ינקוף אצבע למען שחרורו." "אם כך", אמרתי, "כל אחד חי לעצמו בלבד?!", "בדיוק", אמרו כולם. "כל אחד מתעניין בעסקים של עצמו, לא עושים טובות ולא מצפים לטובות". סיפרתי להם על מבצע אנטסהת רובם לא שמעו על כך, כי בני הנעורים בארה"ב כמעט שאינם מתעניינים בנעשה בעולם. הם התפעלו והתלהבו ממסירות הנפש היהודית- ישראלית, אבל כולם החליטו שלא כדאי להסתכן בשביל הזולת. בכותו רגע חשתי געגועים עזים ואהבת אין - קך לארצנו הקטנה ואמיצה, שבה אנו מתחלקים שה עם זה באושר ובאסון ובמסירות נפש שאין כדוגמתה בעולם, ואמרו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה". כמה מחממת את הלב הידיעה, כי אצלנו אכפת מאוד, וזה הסוד, סוד כקסם של העם היהודי"
(בינה אופק)