*שפה רזה*
– "יש מצב שאתה מגיע היום?"
– "סבבה, מגניב לאללה, אחי".
– "כאילו, למהת'ה מתכוון?" – "כזה, את יודעת, נו כזה..."
– "אז יאללה ביי..."
– "אחלה!"
הרי לכם אוסף נבחר של מיטב ה'פנינים' הלשוניות של העשור האחרון. לא, לא מדובר בעילגים חלילה, מדובר במיטב הנוער, חלקם מדריכים בתנועת נוער או סתם חבר'ה עם ראש טוב. אז איך השפה נראית כמו שהיא נראית? או יותר חשוב, מה אנחנו מפסידים?
כפי שכבר ראינו, הדיבור הוא השיקוף של העולם הפנימי שלנו. ככל שהעולם עשיר יותר, כך צריך כלים רבים יותר כדי לבטא אותו. למשל, כשקוראים ספר טוב, אם הסופר יודע לבחור ולהשתמש במילים מתאימות אפשר ממש להתרגש ולהזדהות עם הדמות או המצב המתואר. ככל שהכתיבה רדודה ושטחית יותר, כך קשה לחוש את האווירה ולהזדהות עם הסיפור (אמנם לתיאורים יצריים לא צריך שפה עשירה מאוד כידוע, אך כמובן לא בזה אנו עוסקים...).
דוגמה נוספת: ציור של ילד קטן הוא בדרך כלל פשוט וחסר עומק. ציור רציני ואמנותי יכול לגרום לנו לעמוד מולו זמן רב ולהתפעל. הסיבה לכך היא שהכלים האמנותיים שבהם השתמש הצייר ביטאו את העומק של עולמו. לילד קטן, לעומת זאת, אין עדיין עולם פנימי עמוק, וממילא – אין לו כלים שיבטאו אותו.
כשהרגשות שטחיים ולא עמוקים, גם הדיבורים הופכים להיות בהתאם. ככל שיש יותר עומק ועדינות במחשבה, כך נוצרים עומק ועדינות בדיבור. שני החלקים משפיעים זה על זה: עומק מפתח שפה גבוהה יותר, וכן שימוש בשפה גבוהה תובע מהאדם יותר עומק והבנה. 
אין זה אומר שצריך לוותר לגמרי על הסלנג החביב, כי אז באמת כמו שאומרים 'חבל על הזמן', אבל כדאי מאוד לחשוב קצת למה השפה שלנו נהייתה כל כך 'רזה', למה הדיבור שלנו רדוד ושטחי כל כך; אולי כי באמת אין מה לומר, או אולי יש מה לומר, אבל לא יודעים איך... מה שבטוח הוא שצריך לחשוב קצת יותר כדי לדעת לדבר.   

קרדיט לפרויקט בשביל הנשמה.