שמחה אמיתית

1. נספר לחניכים סיפור על הבדרן:
אדם שהגיע לרופא בגלל עצבות, הרופא המליץ לו על בדרן בעיר הסמוכה, ואז האדם אמר שזה הוא אותו הבדרן..
נשאל את החניכים, איך ייתכן שאדם שמשמח ומצחיק אחרים ונראה שהוא שמח, הוא בעצם לא? (נק' למחשבה)
2. נפזר משפטים שונים על הרצפה, כל חניך יעמוד ליד המשפט שמתאר בעיניו בצורה הטובה ביותר מהי שמחה. ניתן לתת לחניכים להסביר מדוע הם חושבים כך.
 המשפטים:
-כשאדם מצליח להוכיח לעצמו את כוחו, הוא שמח
-שמחה היא ההרגשה שיש לנו כשאנחנו נותנים לאחרים
-מי שיודע לקחת כל דבר בקלות הוא אדם שמח
-מי שעובד את הקב"ה הוא אדם שמח
-מי שטוב לו בחיים הוא אדם שמח
-כשאדם מעריך את מה שיש לו הוא שמח
-אדם שמצליח במה שהוא עושה הוא שמח
3. נחלק את החניכים ל2 קבוצות. כל קבוצה צריכה לבנות בית מקאפות וללמוד בעל פה את הבית הראשון בהמנון של התנועה ולשיר אותו.
נשאל את החניכים: מה ההבדל בין הבתים? מה נראה יפה יותר? מה ישאר עוד שנה/אפילו שבוע?
נסביר שיש שמחה חיצונית ויש שמחה פנימית. שמחה חיצונית זה יכול להיות כמו הנאה, משהו שאתה עושה וכיף לך. אבל שמחה פנימית זה דומה יותר לבית של השיר, גם אם הוא פחות נראה כלפי חוץ, הוא נשאר לאורך זמן והוא משמעותי יותר. כמו רגש שהוא לא מוחשי אבל משמעותי. זה מה שהיה חסר לבדרן מהסיפור. שמחה חיצונית היתה לו, אבל זה לא הספיק, כי זה חולף. כדי שהשמחה תהיה קבועה בנו- היא צריכה להיות פנימית.
4. נציג לחניכים את המשפט 'איזהו עשיר? השמח בחלקו' (מסכת אבות)
נפתח דיון וננסה להבין למה.
5. נשחק עם החניכים דג מלוח (תרגול של להסתפק ולשמוח במה שיש, אם כל הזמן נרצה יותר זה בסוף יפסול אותנו)
6. נספר את סיפור שואב המים *נספח
נסביר: כל אדם בוחר איך להסתכל על המציאות- אם להסתכל על מה שלא טוב וקשה ולהתעצב מזה, או לראות את הטוב שבכל דבר. לכן עשיר זה אדם ששמח בחלקו, כי טוב לו עם מה שיש לו, הוא מאושר ומרגיש עשיר, שמח. בניגוד לאדם עשיר אבל לא שמח שתמיד רוצה עוד ומסתכל רק על מה שחסר ומה שלא טוב.

*נספח סיפור שואב המים
מעשה נודע מסופר על הבעל שם טוב הקדוש שפגש את חייקל, שואב המים של העיירה, שהתהלך לו בסמטאות עם האסל והדליים הכבדים על כתפיו, ושאלו: "מה שלומך ר' חייקל?", "אוי!" נאנח ר' חייקל כשהוא מוריד את האסל מעל כתפיו, ומוחה את הזיעה הניגרת על מצחו, "קשה לי מאוד, אני כבר לא צעיר, ונגזר עלי להסחב עם דליי מים כבדים, לטפס עד קומות גבוהות ובשכר זה כמה אני מקבל? בקושי כמה פרוטות עלובות, כמה מר הוא גורלי!".למחרת שוב פגש בו ושאלו: "מה שלומך היום, ר' חייקל?", "הו, ב"ה!" חייך ר' חייקל, "למרות שאינני צעיר אני עדיין מצליח לשאת את האסל והדליים הכבדים, ומטפס עד לקומות גבוהות. אומנם אינני מרויח מעבר לכמה פרוטות אך בכל זאת אני מתפרנס בכוחות עצמי ואיני נופל לטורח על זולתי, כמה שפר חלקי..." כששמע זאת הבעש"ט אמר: "עתה התישבה לי הסתירה בין מה שאמרו חז"ל "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה", ומצד שני אמרו "אדם נידון בכל יום" - הכיצד? אומנם מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לכל השנה, אך בכל יום אדם קובע מחדש כיצד להתייחס אל הדברים, בקושי או בקלות.
(מתוך אתר אשובה)