פורסם: 30/10/2014, 18:57הוא הציץ אל תוך הבית, מרחרח כדרכו, מחפש לראות אם יש משהו חדש, מעורר תיאבון. הוא ראה את בעלת הבית פותחת חבילה גדולה שנשלחה בדואר אל החווה. “מעניין מה זה”, לחש העכבר לעצמו, “בטח יש שם משהו טעים”.
החבילה נפתחה, ומתוכה שלפה בעלת הבית מלכודת עכברים גדולה. לבו של העכבר דפק בפראות, שערותיו סמרו, והוא רץ החוצה אל החצר לשתף את כל חיות החווה במה שראה. “יש בבית מלכודת עכברים!”, צעק בקול גדול, ומספר על מה שראה בבית לכל מי שרק מסוגל לשמוע.
“ממש לא מעניית אותי המלכודת”, הסבירה לו התרנגולת, “זו לא בעיה שלי, זה לא קשור אלי ולא אכפת לי, אז בבקשה תפסיק לצעוק לי באוזן”.
עזב העכבר את הלול ורץ לדיר, שם פגש את הכבשה: “יש בבית מלכודת עכברים!”
הכבשה הייתה קצת יותר נחמדה: “אני ממש מצטערת בשבילך, עכבר יקר, אבל זה לא בדיוק מטריד אותי, זה לא ממש קשור אלי”.
העכבר לא ויתר. אולי אצל הפרה ימצא יותר הבנה. הוא רץ אליה וקרא:
“יש בבית מלכודת עכברים!”
והפרה צחקה :“ממש מעורר דאגה... טוב שאמרת לי, אני אדע להיזהר ולא להיכנס למלכודת... חה... חה... חה... ועכשיו תלך מפה ותן לי להתעסק בעניינים יותר חשובים”.
עצוב, מאוכזב ומתוסכל מתגובתם של ידידיו, נכנס העכבר לחור שבקיר, הסתתר שם ולא יצא.
בשעת לילה מאוחרת השמיעה מלכודת קול נקישה, האישה שמעה את הקול ורצה לראות אם העכבר נתפס במלכודת. אבל לא היה שם עכבר, זנבו של נחש ארסי נלכד במלכודת, וכשבעלת הבית התקרבה הכיש אותה הנחש.
האיכר שהתעורר לקול צעקותיה של אשתו מיהר להזמין את הרופא. הרופא הורה לה לשכב ולנוח עד שתתאושש. השמועה על ההכשה פשטה בכפר, והשכנות הגיעו לעזור ולטפל באישה החולה, הן החליטו שלארוחת הצהרים היא חייבת לאכול מרק עוף.
הם שלחו את האיכר אל הלול, והוא תפס את התרנגולת, שחט אותה, והכין מרק עוף.
ובכל זאת מצבה של האישה לא השתפר, היא שכבה במיטתה, ולא זזה.
כולם הגיעו לבקר ולדרוש בשלומה של החולה, חברים, ידידים וקרובי משפחה רחוקים הגיעו כדי לעזור, והאיכר נאלץ לגשת לדיר לשחוט את הכבשה כדי שיוכל להאכיל את כולם.
כמה ימים חלפו ומצבה של האישה הלך והתדרדר, היא עצמה את עיניה ומתה.
האיכר ערך לאשתו הלוויה המונית, ולאחריה ערך האיכר סעודה גדולה לכבודם של כל אלו שבאו ללוויה, ולכבוד הסעודה הוא שחט את הפרה.
וכך בגלל מלכודת עכברים אחת, מתו התרנגולת, הכבשה וגם הפרה, שזלזלו ולא התייחסו למצוקתו של העכבר.
אז בפעם הבאה שאתה שומע על מישהו שנמצא בצרה, אל תצחק, אל תזלזל, אל תתעלם, כי אתה אף פעם לא יכול לדעת איך זה בדיוק קשור גם אליך. ובמילים אחרות “כל ישראל ערבים זה לזה”.
החבילה נפתחה, ומתוכה שלפה בעלת הבית מלכודת עכברים גדולה. לבו של העכבר דפק בפראות, שערותיו סמרו, והוא רץ החוצה אל החצר לשתף את כל חיות החווה במה שראה. “יש בבית מלכודת עכברים!”, צעק בקול גדול, ומספר על מה שראה בבית לכל מי שרק מסוגל לשמוע.
“ממש לא מעניית אותי המלכודת”, הסבירה לו התרנגולת, “זו לא בעיה שלי, זה לא קשור אלי ולא אכפת לי, אז בבקשה תפסיק לצעוק לי באוזן”.
עזב העכבר את הלול ורץ לדיר, שם פגש את הכבשה: “יש בבית מלכודת עכברים!”
הכבשה הייתה קצת יותר נחמדה: “אני ממש מצטערת בשבילך, עכבר יקר, אבל זה לא בדיוק מטריד אותי, זה לא ממש קשור אלי”.
העכבר לא ויתר. אולי אצל הפרה ימצא יותר הבנה. הוא רץ אליה וקרא:
“יש בבית מלכודת עכברים!”
והפרה צחקה :“ממש מעורר דאגה... טוב שאמרת לי, אני אדע להיזהר ולא להיכנס למלכודת... חה... חה... חה... ועכשיו תלך מפה ותן לי להתעסק בעניינים יותר חשובים”.
עצוב, מאוכזב ומתוסכל מתגובתם של ידידיו, נכנס העכבר לחור שבקיר, הסתתר שם ולא יצא.
בשעת לילה מאוחרת השמיעה מלכודת קול נקישה, האישה שמעה את הקול ורצה לראות אם העכבר נתפס במלכודת. אבל לא היה שם עכבר, זנבו של נחש ארסי נלכד במלכודת, וכשבעלת הבית התקרבה הכיש אותה הנחש.
האיכר שהתעורר לקול צעקותיה של אשתו מיהר להזמין את הרופא. הרופא הורה לה לשכב ולנוח עד שתתאושש. השמועה על ההכשה פשטה בכפר, והשכנות הגיעו לעזור ולטפל באישה החולה, הן החליטו שלארוחת הצהרים היא חייבת לאכול מרק עוף.
הם שלחו את האיכר אל הלול, והוא תפס את התרנגולת, שחט אותה, והכין מרק עוף.
ובכל זאת מצבה של האישה לא השתפר, היא שכבה במיטתה, ולא זזה.
כולם הגיעו לבקר ולדרוש בשלומה של החולה, חברים, ידידים וקרובי משפחה רחוקים הגיעו כדי לעזור, והאיכר נאלץ לגשת לדיר לשחוט את הכבשה כדי שיוכל להאכיל את כולם.
כמה ימים חלפו ומצבה של האישה הלך והתדרדר, היא עצמה את עיניה ומתה.
האיכר ערך לאשתו הלוויה המונית, ולאחריה ערך האיכר סעודה גדולה לכבודם של כל אלו שבאו ללוויה, ולכבוד הסעודה הוא שחט את הפרה.
וכך בגלל מלכודת עכברים אחת, מתו התרנגולת, הכבשה וגם הפרה, שזלזלו ולא התייחסו למצוקתו של העכבר.
אז בפעם הבאה שאתה שומע על מישהו שנמצא בצרה, אל תצחק, אל תזלזל, אל תתעלם, כי אתה אף פעם לא יכול לדעת איך זה בדיוק קשור גם אליך. ובמילים אחרות “כל ישראל ערבים זה לזה”.