הצפירה.
קול חזק, מונוטוני, עולה ויורד.
חודר ללבבות של כולנו. מחריד את עמקי נשמותינו.
מזעזע כל איבר בגופנו. עוזר לנו לזכור.
לזכור ולא לשכוח את אלו שמסרו את נפשם.
שמסרו את נפשם כדי שאנחנו נוכל לחיות פה.
כדי שנוכל להיות פה.
הצפירה הזאת.
מלווה בשקט מוחלט ומופתי.
ראשים מורכנים מכל עבר. בכי חרשי בוקע מידי פעם.
בוקע מפי הבן היתום או הבת היתומה.
דמעות על פניו של הילד שאיבד את אביו במחנה ההשמדה
בגטו.
בתאי הגזים.
בקרב שלא היה רק שלו אלא של כולנו.
הצפירה הזאת שמתגברת.
שמתחילה בציוץ קטן ועולה וממלאה את כולנו.
את גופינו הרועדים.
את נימי ליבותינו.
שמעצימה את כל רגשותינו בבת אחת.
שעולה ויורדת, יורדת ועולה.
לא מפסיקה לרגע. נראה כאילו הייתה מאז ומעולם.
מאז ומעולם הייתה בליבנו.
רק עכשיו בקעה החוצה.
הצפירה שמבטאת יותר מכל את אבלנו. את כאבנו.
את אחדותנו כעם. הצפירה שמחזקת את כולנו.
הצפירה הזאת שמתגברת על כל קול.
שכמעט ואין קול בעולם שדומה לה.
רק קול אחד משתווה לקול הצפירה.
זעקת האם על הקבר. זעקת הזעזוע למראה הבור הטרי.
הבור בו מונח הנער הצעיר.
הבור בו נעלמו כל התקוות והחלומות של הנער המתבגר.
של הילד. של הפרח.
זעקת הבן שגורמת לכולנו לחוש בכאבו.
זעקתו נשמעת בכל הארץ. בשעה אחת.
בדקה של כאב.
עולה ויורדת, יורדת ועולה.
הצפירה הזאת שמתגברת על כל קול ושייכת לכולנו.
היום בשעה עשר נעמוד כולנו דום בראש מורכן. לא נצחק, לא נחייך.
רק נכבד את כל אותם נספי השואה.
את אותם אנשים שמסרו את נפשם למעננו.
שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל.
הצפירה תאחד את כולנו, לדקה של כאב וזיכרון.
דקה בה נשמע את זעקת הכאב של הילד שמחפש את אביו.
שנחוש בצער העמוק.
של עוד עלם צעיר.
דקה בה נכבד ונוקיר את הנספים.

יהי זכרם ברוך