אני כותב מתוך כאב. כאב של מי שחברו נפל בשדות המלחמה, בשדות 
האימונים. כאבו של היורה, של הטועה, כאבו של המודה. כאבו של האשם,
של הקורבן. כאבו של מי שנותן את ימיו ואת לילותיו להתכוננות, למוכנות,
לשמירה על. . . לשמירה את. . . מתוך כאב!
אני לא מאשים איש , ואין לי טענה לא אל כלי הנשק ולא אל כלי הרכב ,
הטילים , המוקשים, הכדורים, הרימונים, הפצצות לסוגיהן. אין לי טענות 
ואינני מטיל אשם. אני האחראי לחיליי. אני ורק אני, בחייהם ובמותם. ומת 
איתם.
אני, שמתעורר שטוף זיעה בלילותי הקצרים ורואה שוב ושוב את כדור 
המיקלע הטועה המפלח חזהו של אחד מטובי לוחמיי, רואה אותו יוצא עם 
נשמתו. אני שנזכר שוב ושוב בחיבוק האחרון שחיבקתי את גופתו של אחר 
על כביש אספלט , מתפלש עימו בתוך שלולית דם בניסיון אחרון ונואש
אומר לעצמי: " לא , יותר לא יוכלו כתפיי לשאת את מצפוני, יותר לא אוכל 
לשאת."
והיד האוחזת באת הנתקעת בערימת העפר ושולחת כף אדמה נוספת אל 
קבר פתוח. . ."
אנא, אל תלמדינו חיי אדם מהם. הרי למדנו זאת בדרך הקשה. וכשתראו 
אותנו עייפים עד כלות, מרוסקים לרסיסים קטנים , אוספים שברי נפשנו אל 
תוך המשימות , אל תוך הצורך להמשיך וללכת הלאה- אל תאמרו דבר.
רק עימדו ושיתקו איתנו דקה אחת לזכר אחינו ששילמו ביקר להם- ולנו-
מכל.
א. לוחם, צנחן, מפקד