מחלון הקומה השנייה שלי יש נקודת תצפית מצוינת על הכיכר המרכזית שבשכונה. פעם לבלבו שם פרחים, בעיקר פרחי צבעוני מקסימים בשלל צבעים, הייתי נהנה לעמוד בחלון המסוים הזה שצופה על חלקת הטבע הקטנה והצבעונית הזו בתוך כל האפרוריות האורבאנית שמסביב. עכשיו כבר הרבה זמן שאין שם כלום. פחיות, בקבוקים, ניירות וגרוטאות מתכת חלודות מחליפים את הצבעונים היפים שפעם פרחו שם. החלון שלי איבד מיופיו.
היום בבוקר התעוררתי, ומשום מה זרקתי מבט מבעד לחלון, אולי בערגה לזכר ימים נשכחים. חיכתה לי הפתעה. הגרוטאות פונו, הפחיות נעלמו. רכב של מחלקת טיפוח פני העיר חנה לצד הכיכר ושני פועלים לבושים בסרבלים ירוקים נראו עובדים במרץ.
הייתי מאושר, שוב מטפחים את פינת הטבע הקטנה שלי. החלטתי לרדת ולראות מקרוב.
ירדתי, קרומי השינה עדיין על עיני. ברכתי בהתלהבות את הפועלים שלא בדיוק הבינו מה אני רוצה, אחזתי את כוס הקפה שלי ביד וצפיתי בהם עובדים.
ואז קלטתי שמשהו פשוט לא מסתדר לי. ככה לא שותלים פרחים.
אני רואה פועל אחד אוחז מעדר בידו וחופר גומה, בדיוק כזו המתאימה לגודלו של שתיל מצוי. אבל אז בא הפועל השני ובתנועות עדינות מכסה את הגומה שחפרו חפר אך לפני דקה.
אחד חופר. השני מכסה. והפרחים אינם. חלקת האדמה נשארת ריקה וחשופה.
"מה אתם עושים?" אני שואל את הפועלים מתוך רצון להבין אולי פספסתי משהו, אולי לא הבחנתי בעבודה האמיתית שלהם.
"מבצעים פקודות, אדוני. ובבקשה לא להפריע בעבודה".
שלפתי את הנייד שלי, חייגתי בכעס 103 למוקד העירוני, זועם על בזבוז כספי משלם המיסים בעבודה שאין בה תועלת. המוקדנית העבירה אותי למנהל מחלקת הגינון של העירייה, וכשסיפרתי לו על המתרחש בחלקת הטבע הקטנה שלי, הוא לא היה נשמע מופתע, היה לו אפילו הסבר:
"תראה אדוני, בדרך כלל צוות הגינון הזה מורכב משלושה פועלים, אחד חופר, השני מכניס את השתיל, והשלישי מכסה. אתה מבין, אדוני, היום הפועל השני, כן, זה שמכניס את השתילים חולה, הוא אפילו הביא אישור מחלה, אז הצוות ממשיך לעבוד בלעדיו, חבל שיפסידו יום עבודה. אחד חופר והשני מכסה. האמצעי חולה.
לפרחים שלי אני ממשיך לחכות.