"איזה בני אדם! איזה בני אדם! אני אומר לך אלה לא בני אדם!"
בשעה אחת עשרה וחמש דקות החליט אדון קוץ, השכן מלמעלה, שהוא לא מסוגל יותר לשמוע את צלילי המוזיקה הזאת שמזכירים לו את שירתה של אום כולתום. "הגיע הזמן להפסיק את המסיבה!" הכריז בקול ומיהר לרדת את שלושת הקומות במהירות שלא הייתה מביישת בחור צעיר.
טיפול קל בארון החשמל ומשפחת עמיר שגרה למטה נאלצה באחת להפסיק את מסיבת האירוסין שהייתה לקראת סיום ולשלוח את האורחים ואת הילדים לתמרן בין השולחנות, הכיסאות, הצלחות, הפרחים והספסלים ולצאת בלי שיספיקו אפילו לומר שלום לחתן ולכלה.
מר קוץ עלה במדרגות מרוצה ומבליע חיוך נסתר.
כמה דקות אחר כך, דפק על הדלת אדון עמיר, בעל השמחה בעצמו, וביקש את עזרתו. "אני יודע שאתה מבין בחשמל, משהו קרה לנו בדירה, אולי תוכל לעזור. וכן, אנחנו ממש מצטערים שלא הזמנו את כבודו למסיבה, זו הייתה רק חפלה משפחתית, אתה יודע, לכבוד שושנה, הכלה בת שלושים".
מר קוץ העמיד פני שכן אדיב חביב ומסור, עטוף בחלוק הרחצה שהספיק ללבוש בינתיים לשם מראית עין, יחד עם ארגז הכלים הגדול שלו ירד למטה, הפעם לאט ובזהירות, בכל זאת שישים שנה שהוא כבר אוכל את הלב, זה משפיע גם על הרגליים. ארגז הכלים המתכתי הגדול נחבט במעקה הברזל בכל אחת מהקומות והשמיע צלצול מתכתי מרעיד, זו הייתה דרכו של מר קוץ להודיע לכולם שהנה הוא יורד לעזור להם, למשפחת עמיר המסכנה שנתקעה בלי חשמל באמצע החפלה.
לאט, בסבלנות מרובה, שחס וחלילה לא יָעֵזּוּ להשמיע לו שוב את אום כולתום הלילה, "עבד" מר קוץ על מערכת החשמל. בשעה שתיים, כשגם החתן כבר התעייף ופרש לדרכו, "הצליח" השכן הטוב והמסור לתקן את מערכת החשמל, והאור חזר לשרור בבית משפחת עמיר.
"שיישאר הבלגן למחר" אמרה אמא של שושנה, כששמורות עיניה נעצמות "ממילא הלכו הפרחים, נדרסו, מסכנה שושנה, שלושים שנה חיכתה, ואפילו לחגוג לא נתנו לה. כפרת עוונות, ומזל שיש לנו שכן טוב כמוך, תהיה בריא אדון קוץ. ובקרוב אצלכם, שנזכה לחגוג את האירוסין של בנצי שלכם, הוא כבר עוד מעט בן שלושים וחמש, לא?".
"כן, כן," לחש מר קוץ, ומיהר לעלות במדרגות בכבדות.
 
"הייתי חייב", אמר כשנשכב סוף סוף במיטה, "תביני, גברת קוץ, אי אפשר לתת לאנשים לעשות מה שהם רוצים. חוק זה חוק. אחת עשרה בלילה זה אחת עשרה בלילה. וכשבאחת עשרה וחמישה הם עדיין רקדו עם המוזיקה המזרחית שלהם, הייתי חייב לעשות לזה סוף. זו שעת שינה, לא שעת שירה. מחר יש לי יום עבודה... לילה טוב!"
כמה ימים אחר כך.
השעה שתיים עשרה וחמישה בלילה, ומחלון הקומה הרביעית נשמעו סלסולי מקאמות של הפייטן ציון דויד, צלילי העוּד התפזרו בשכונה ובישרו לכולם שמשהו רציני התרחש בבית משפחת קוץ.
בנצי התארס בשעה טובה והוא כמעט בן שלושים וחמש, עם ביתו של גדול הפייטנים במזרח התיכון. ומר קוץ נראה מתמוגג לצלילי קולות העוּד שליוו את פיוטיו המסתלסלים של הפייטן הדגול.
"שיהיה להם במזל טוב", לחשה גברת עמיר לבעלה, "העיקר בשמחות!". הוא ניסה להסתובב לצד השני, לעטוף את אוזניו בשמיכה הגדולה, אך קולותיו של מר דויד חדרו בין הנוצות וגירדו את עור התוף שלו, לא מניחים לישון. מר עמיר, בהחלטה נחושה, קם  ממיטתו, התלבש בבגדי השבת שלו, ענב את עניבת החתונה אותה הכין לחתונתה של שושנה, וטיפס את שלושת הקומות במהירות שלא הייתה מביישת אצן צעיר.
"בסימן טוב ובמזל טוב!" פרץ מר עמיר אל תוך הסלון המואר של משפחת קוץ, "רק בשמחות! אדון קוץ. שתזכה תמיד להיות שמח!" מאחורי גבו שלף בקבוק עראק מסתקי משובח, "במיוחד בשבילך אדון קוץ! אני בטוח שהלשון הפולנית שלך תוכל לסבול טעם של עראק אמיתי. והעיקר בשמחות".
"אתה לא ישן בשעות כאלו, אדון עמיר?" שאלה גברת קוץ בפליאה למראהו הרענן ומלא המרץ של השכן העיראקי.
"לא יכולתי להירדם, צלילי העוד חדרו לאוזניים. אז אמרתי לעצמי, אם לא נישן לפחות נחגוג. שכנים שלי חוגגים ואני ישן? אז הנה אני כאן!".
עוד שעה ארוכה שהה מר עמיר בביתו של אדון קוץ. גם אחרי שאחרון האורחים כבר התפזר נשאר הוא לעזור לפנות את השולחנות ולסחוב את הספסלים.
בשעה חמש לפנות בוקר עדיין הסתובב מר קוץ על מיטתו מצד לצד, דמעות בעיניו, והוא לוחש: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך!"
את הלקח שלו הוא למד בגיל שישים. וטוב מאוחר מלא כלום.