פורסם: 01/06/2021, 10:23
קיטי ג'נוביס, בת 28, הייתה צעירה ניו-יורקית נאה ורגילה למדי. ב-13 במרץ, 1964, צעדה קיטי במורד הרחוב שהוביל אל ביתה שברובע קווינס. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. אם הפתיחה עד כה מזכירה לכם אלף ואחת עלילות של סרטי אימה שגרתיים, אתם לא רחוקים מהאמת. כשהייתה לא הרחק מפתחהבית, התנפל עליה גבר מאחור ודקר אותה בכוח בגבה. קיטי התמוטטה אל הריצפה, צורחת וצועקת לעזרה. מאחד הבתים בסמטה צעק אחד השכנים לתוקף שיעזוב את הבחורה- אבל לא יצא מהבית כדי לסייע לה.התוקף, שחשש שנתגלה, נמלט מהמקום. קיטי גררה את עצמה בקושי רב אל עבר ביתה.כעבור עשר דקות הבין התוקף שאף שכן אינו מתכוון לצאת לרחוב. הוא חזר אל הסימטה, כדי להשלים את המלאכה. הוא מצא את קיטי מדממת על גרם המדרגות שלפני דלתה. בעודה גוססת, אנס אותה באכזריות- ואז דקראותה שוב, רוצח אותה.זה עשוי היה להיות עוד רצח שגרתי וחסר חשיבות ברחובותיה האלימים של ניו-יורק, אלמלא כתבה שהתפרסמה שבועיים לאחר מכן בעיתון המשפיע 'הניו-יורק טיימס'. "שלושים ושמונה שכנים היו עדים לרצח," זעקו השורות בכתבה, "ואיש לא נקף אצבע כדי להציל את קיטי גנוביס." אף אחד לא התקשר למשטרה. אף אחד לא חשב להתערב.הכתבה הזו עוררה סערה אדירה בארצות הברית. סיפורה העצוב של קיטי הפך לסמל הקרירות וחוסר האיכפתיות של תושבי התפוח הגדול והחוף המזרחי בכלל. היו כאלה שראו ברצח את השינוי הכללי שחל באופיה של ארצות הברית, להשפעות המזיקות של הקידמה והניתוק החברתי. (רן לוי)המסקנה המחרידה של המחקר הפכה למושג בפסיכולוגיה חברתית - אפקט הצופה מהצד, וקבעה כי ככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו, כך קטן הסיכוי שאחד מהם יבוא לעזרתו של אדם שנקלע למצוקה. הסיבה לתופעה זו קשורה חלקית לנטייה של אנשים להתבלבל מרגע שהם מבחינים כי רבים לידם נותרים אדישים. במצב כזה הצופים כבר לא בטוחים שהם עדים למקרה חירום ושהתערבותם נדרשת. "אי-ידיעה קולקטיבית", מכנה זאת לטאנה. סיבה אחרת טמונה בפיזור האחריות. לדברי לטאנה, היחיד רואה את נטל האחריות כמוּסר ממנו ,כשאנשים רבים נמצאים בסביבתו ואומר לעצמו: "זו לא באמת הבעיה שלי". (גו' נוסרה)