פורסם: 06/06/2021, 00:32בס"ד ובהשתדלותנו
# שלב א'- הזכרון ביהדות
> בספר החינוך נוכל לראות מצוות רבות שהשורש, הטעם, שלהן הוא הזיכרון:
שלא לאכול את גיד הנשה- "ובזוכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם".
שלא לשבור עצם מן הפסח- "לזכור נסי מצרים".
מצות קריאת שמע שחרית וערבית- "צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא"
תפלין- "ואולי מתוך התמדתו במצות תפלין שהן זכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו."
לקבוע מזוזה בפתחים- "להיות זכרון לאדם באמונת ה’ בכל עת בואו לביתו וצאתו".
"מספרים על נפוליאון שהגיע ערב אחד לרובע היהודי וראה להפתעתו שכל בתי היהודים חשוכים וקודרים, וכל בני הקהילה התכנסו בבית הכנסת והם קוראים שם קינות בקול בכי לאור נרות מעטים. נכנס נפוליאון לבית הכנסת, ושאל מה פשר האבל הכללי. כשאמרו לו שנחרב בית המקדש בירושלים וכמעט כל עם ישראל נפל בשבי והוגלה מארצו, השתומם נפוליאון ושאל מתי קרה הדבר הזה, וכיצד ייתכן שלא שמע על כך בדיווחים השוטפים שלו על הנעשה בעולם. היהודים ענו לו בהיסוס שהחורבן הזה קרה לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה... נפוליאון התרשם עמוקות, ואמר: רק עם היודע לזכור את חורבנו במשך כל כך הרבה מאות שנים, יזכה גם לראות את בניינו המחודש."
> הזיכרון הוא חלק משמעותי בחיים היהודיים שלנו. אנו כל הזמן מסתכלים על מה שהיה, ומשם לומדים ומתקדמים.
# שלב ב'- לא להישאר בזיכרון
"במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו היו מלחמות רבות, ופעמים רבות נהרגו בהן יותר לוחמים מאשר בכל מלחמות צה"ל יחד, ומעולם לא מצינו שתקנו חכמים יום זיכרון לנופלים.
אלא שאם יש מקום לקיים יום זיכרון, הרי זה בתנאי שהוא יוקדש לחינוך לעניינו ותפקידו של עם ישראל, ולערך מסירות הנפש למען כלל ישראל. רבים טועים וחושבים, שככל שירכינו יותר את ראשם בעצבות, ויתארו בצבעים קודרים את הכאב על נפילת החיילים, כך יכבדו יותר את זיכרם. אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים - שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. עליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות - אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן (פסחים נ, א). מי שאינו מאמין - חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך - בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים (סנהדרין צב, א): "קדוש לעולם קיים".
במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא."
> הרב אליעזר מלמד מדגיש שיש טעם לקיום יום הזיכרון רק אם הוא מוקדש לחינוך- ללמידה מהנופלים על מהותה של ארץ ישראל, על מסירות הנפש ועל קדושתם של הרוגי מלכות. ז"א שהזיכרון צריך להגיע לידי מעשה- למידה והתחזקות, ולא להישאר בעצבות והאבל.
"לעיתים עובר הרהור בלב, בשעת תוגה וצער, האם לא פשע כבד פשענו כלפי בנינו בהביאנו אותם לאוויר העולם בארץ שסועת מלחמות זו - אדמת מריבה מימי-קדם ועד היום, ארץ משכלת יושביה, אשר אלפים ורבבות מבניה נחרץ גורלם עם הולדתם להיקטף בדמי ימיהם וליפול קרבן על מזבח מלחמה שסופה מי ישורנו?
כל עוד אנו, החיים, זוכירם ומזכירים אותם - הם לא מתו - הם ממשיכים לחיות."
שבת שלום וב"הצלחה!
# שלב א'- הזכרון ביהדות
> בספר החינוך נוכל לראות מצוות רבות שהשורש, הטעם, שלהן הוא הזיכרון:
שלא לאכול את גיד הנשה- "ובזוכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם".
שלא לשבור עצם מן הפסח- "לזכור נסי מצרים".
מצות קריאת שמע שחרית וערבית- "צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא"
תפלין- "ואולי מתוך התמדתו במצות תפלין שהן זכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו."
לקבוע מזוזה בפתחים- "להיות זכרון לאדם באמונת ה’ בכל עת בואו לביתו וצאתו".
"מספרים על נפוליאון שהגיע ערב אחד לרובע היהודי וראה להפתעתו שכל בתי היהודים חשוכים וקודרים, וכל בני הקהילה התכנסו בבית הכנסת והם קוראים שם קינות בקול בכי לאור נרות מעטים. נכנס נפוליאון לבית הכנסת, ושאל מה פשר האבל הכללי. כשאמרו לו שנחרב בית המקדש בירושלים וכמעט כל עם ישראל נפל בשבי והוגלה מארצו, השתומם נפוליאון ושאל מתי קרה הדבר הזה, וכיצד ייתכן שלא שמע על כך בדיווחים השוטפים שלו על הנעשה בעולם. היהודים ענו לו בהיסוס שהחורבן הזה קרה לפני יותר מאלף וחמש מאות שנה... נפוליאון התרשם עמוקות, ואמר: רק עם היודע לזכור את חורבנו במשך כל כך הרבה מאות שנים, יזכה גם לראות את בניינו המחודש."
> הזיכרון הוא חלק משמעותי בחיים היהודיים שלנו. אנו כל הזמן מסתכלים על מה שהיה, ומשם לומדים ומתקדמים.
# שלב ב'- לא להישאר בזיכרון
"במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו היו מלחמות רבות, ופעמים רבות נהרגו בהן יותר לוחמים מאשר בכל מלחמות צה"ל יחד, ומעולם לא מצינו שתקנו חכמים יום זיכרון לנופלים.
אלא שאם יש מקום לקיים יום זיכרון, הרי זה בתנאי שהוא יוקדש לחינוך לעניינו ותפקידו של עם ישראל, ולערך מסירות הנפש למען כלל ישראל. רבים טועים וחושבים, שככל שירכינו יותר את ראשם בעצבות, ויתארו בצבעים קודרים את הכאב על נפילת החיילים, כך יכבדו יותר את זיכרם. אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים - שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. עליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות - אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן (פסחים נ, א). מי שאינו מאמין - חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך - בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים (סנהדרין צב, א): "קדוש לעולם קיים".
במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא."
> הרב אליעזר מלמד מדגיש שיש טעם לקיום יום הזיכרון רק אם הוא מוקדש לחינוך- ללמידה מהנופלים על מהותה של ארץ ישראל, על מסירות הנפש ועל קדושתם של הרוגי מלכות. ז"א שהזיכרון צריך להגיע לידי מעשה- למידה והתחזקות, ולא להישאר בעצבות והאבל.
"לעיתים עובר הרהור בלב, בשעת תוגה וצער, האם לא פשע כבד פשענו כלפי בנינו בהביאנו אותם לאוויר העולם בארץ שסועת מלחמות זו - אדמת מריבה מימי-קדם ועד היום, ארץ משכלת יושביה, אשר אלפים ורבבות מבניה נחרץ גורלם עם הולדתם להיקטף בדמי ימיהם וליפול קרבן על מזבח מלחמה שסופה מי ישורנו?
כל עוד אנו, החיים, זוכירם ומזכירים אותם - הם לא מתו - הם ממשיכים לחיות."
שבת שלום וב"הצלחה!