“אחי ורעי”, פתח הרב בקול רוטט, “אני מוכרח לשתף אתכם במה שקרה בליל אמש. מחובתי כרב העיר לספר לכם הכול:
אתמול בלילה דפקו על דלת ביתי שני מלאכים:
“נשלחנו ממרומים לקחת אותך. זמנך עבר.”
איני צריך לספר לכם כמה נבהלתי. לא כך דמיינתי לעצמי את יום מותי. האומנם תם זמני?! האם נגזר עלי להיפרד מן העולם?!
“בבקשה מכם, הניחו לי יום או יומיים להיפרד ממשפחתי ובני קהילתי!”, התחננתי.
נעניתי בשלילה: “נשלחנו לקחת אותך, אין לנו רשות להתעכב בכלל”.
ניסתי שוב: “אנא, כמה דקות בבקשה, רק להיפרד מאשתי, מילדיי...”
הם סירבו.
לקחו אותי בידיהם, וגמעו עמי מרחקים. תוך זמן קצר עברנו מרחק של שנות אור. השלמתי עם העובדה שלא אשוב עוד לראות את העולם ונעשיתי שליו, הייתי בטוח שכרב של עיר ואם בישראל מקומי מובטח בגן עדן, ולמה לי להצטער על הניתוק שנותקתי מעולם ארעי וחולף, לעולם נצחי וטוב.
“הגענו!” הכריזו המלאכים. מצאתי את עצמי עומד בפתח בית הדין של מעלה, אב בית הדין קרא בשמי, ואני, בצעדים בוטחים, נגשתי אל שולחן בית הדין ואמרתי: “הנני”.
עוד לפני שהספקתי להבין מה בדיוק קורה, ומאות מלאכים שחורים החלו נכנסים בזה אחר זה, ממלאים את האולם בשחור, וכל אחד מהם בתורו מניח מסמכים שונים על שולחן בית הדין. התפלאתי מאוד, מה לי ולמלאכים שחורים? כל ימי הייתי צדיק, השתדלתי למלא את תפקידי באמונה. הייתי בטוח שקרתה טעות.
כששמעתי את אב בית הדין מקריא את רשימת החטאים שלי כבר הייתי בטוח שיש כאן טעות. “אנוכיות!”, “חוסר התחשבות!”, “אטימת אוזניים למצוקת העניים!”, “אי הגשת עזרה לחלשים!”, הוא מנה ופירט מגילה ארוכה של חטאים שלא היה לי שום קשר איתם.
“טעות! טעות!” צעקתי בקול. “מעולם לא השבתי פני עני ריקם! דלת ביתי לא נסגרה בפני אף מסכן. על שולחני תמיד התארחו אורחים רבים!”.
“לגיהינום!” הכריז אב בית הדין, דוחה את טענותיי בהינף אצבע. “עליך לכפר על פשעיך”.
מלאך רחום הסביר לי את הנוהל, הוא אמר לי כי החטאים שמנה אב בית הדין הם החטאים של בני הקהילה שלי. כמי שממונה על הקהילה היה עלי להוכיח אותם, ולדאוג שדברים אלו לא יתרחשו. וכיוון שלא עשיתי די, האשמה מוטלת על כתפיי.
שני מלאכים שחורים הובילו אותי אל הגיהינום. בדמיוני ראיתי אולם גדול מוסק בתנורי ענק, אש רותחת ובוערת, דמיינתי את הייסורים שיבואו עלי והתכווצתי בתוכי. פחדתי, כמו שלא פחדתי כל ימי בעולם הזה.
לתדהמתי, הכניסו אותי המלאכים לאולם מפואר ורחב ידיים, הרצפה הייתה מכוסה בשטיחים רכים ונעימים מקיר לקיר, הקירות היו מצופים מראות משולבים בעיטורים מוזהבים, וברקע נשמעה מוזיקה נעימה לאוזן. במרכז האולם הבחנתי באנשים היושבים סביב שולחנות עמוסים במעדנים, ריחות מגרים עלו ממגשים עמוסים שנשאו מלצרים לבושים בהידור, הייתי בטוח שבטעות הגעתי לגן-עדן, כנראה שהמלאכים לא שמעו היטב את הוראתו של אב בית הדין. שתקתי, לא אמרתי מילה.
התמקמתי, התבוננתי מסביב ושמתי לב לדבר מוזר. אף אחד לא אוכל כלום. כולם יושבים, מסתכלים על האוכל ואף אחד לא אוכל.
“מה קורה פה?”, שאלתי את אחד מהם שהיה נראה בחור נחמד, “למה אף אחד לא אוכל?”.
“תסתכל על הסכו”ם!” הוא אמר והמשיך לבהות באוכל.
היו שם כפות ומזלגות עשויות זהב טהור, אבל הם היו ארוכות ארוכות, בלתי שמישות בעליל, אף אחד לא יכול להחזיק מזלג כל כך ארוך ולהכניס איתו אוכל לפה. היו כמה שניסו, פעם פעמיים ושלוש, וגם הם התייאשו. כעת הם יושבים ובוהים בצלחותיהם.
הצעתי להם הצעה פשוטה: “למה שלא תעקפו את הבעיה. כל אחד יאכיל את האיש שיושב ממולו, וככה כולם יאכלו וייהנו?!”
הם הסתכלו עליי כאילו השתגעתי: “להאכיל את השני?! אנחנו שמעולם לא הושטנו יד לעזרה לזולת, נוכל כאן להאכיל איש את זולתו?!”
ניגשתי אל המלאך שבפתח האולם, ביקשתי לברר לאן הגעתי, מה פשרו של מקום זה.
“עוד לא הבנת?! זה  הגיהינום של אנשים שאינם גומלים חסדים!”
התעוררתי משנתי, והנה חלום.
אך דעו נא מורי ורבותי, החלום הנורא הזה הביא אותי למסקנה אחת, פשוטה וברורה, אין גיהינום גדול יותר עלי אדמות ממי שחי בלי גמילות חסדים, ממי שאינו יודע מהי עזרה לזולת, ואין לך גן עדן טוב מאשר חיים של גמילות חסדים.”