פורסם: 30/10/2014, 19:11
מאז ילדותו הציתו את דמיונו עלילותיו של “הגולם מפראג” האגדי. הוא עקב בדריכות אחרי הפרעות שפרעו הגויים ביהודים בעקבות עלילות דם מתחדשות, הוא צעד בדמיונו באפילת הלילה יחד עם הרב הראשי של פראג שהלך ליצור במו ידיו את הגולם. השתתף במבצעים הנועזים של הגולם, נכנס איתו למרתפים אפלים, טיפס בעליות הגגות, ושוטט עמו בחשכת לילה בסמטאות אפלות בדרך לסכל מזימות נסתרות.
כאב עז מילא את לבו בכל פעם כשהיה מגיע לפרק הסיום בו הגולם מסיים את תפקידו ורוחו עוזבת את גופו לעולמים. בסקרנות ליווה בכל פעם מחדש את הגופה למנוחת עולמים בחדרון הקטן בקצה עליית הגג של בית הכנסת “אלט-נוי” בפראג.
למרות השנים שחלפו לא כהתה הכמיהה שבלבו, היא רק התחזקה, חיכה לרגע בו יוכל להגשים את חלומו הישן, להיות בפראג, לבקר את הגולם בעליית הגג.
במשך שבוע ימים הוא הסתובב בפראג, ביקר בעתיקותיה, טייל בסמטאותיה, וביקר במוזיאונים המפורסמים שלה, וגם בבית הכנסת “אלט-נוי”. הוא עמד ביחד עם קבוצת תיירים שהאזינה להסבריו של המדריך, “שם טמונה גופתו של הגולם”, אמר המדריך והצביע אל עלית הגג. עיניו של האיש נצצו בסקרנות נעורים, “איך אפשר להיכנס לשם?” שאל, והתחרט כעבור רגע למראה עשרות זוגות העיניים שננעצו בו בתימהון.
“אי אפשר!”, אמר המדריך, “זה ממש מסוכן, האגדה מספרת על אנשים שנכנסו ויצאו פגועים בגופם...”
- “אצל מי המפתח?” התעקש האיש.
- “לגבאי הזקן יש מפתח, אבל אין לך סיכוי...”, סיים המדריך ובזה נחתם הסיור באלט-נוי.
האיש עזב את הקבוצה, ופנה לביתו של הגבאי הזקן ששמח לקבל אורח לביתו בסתם יום של חול.
- “אני רוצה להיכנס לחדרו של הגולם מפראג, אני רוצה לראות את הגופה שלו, כל חיי אני חולם על הרגע הזה”.
הגבאי מניע את ראשו בשלילה, אך בידו הוא מסמן את הסימן האוניברסאלי לספירת מזומנים.
חבילת שטרות ירוקים נשלפת מהארנק ונתחבת לתוך ידו של הגבאי שמתחיל להניע את ראשו לחיוב ולשלילה גם יחד. חבילה נוספת נדחפת והתשובה היא חיובית.
- “היום בערב באחת עשרה אפס אפס, ליד בית הקברות!”.
חשיכה מסביב, הרחובות דוממים, רק שני דמויות פוסעות בחשכת הלילה לאורו של פנס כיס קטן, המפתח נתקע בדלת ה”אלט-נוי”. חריקה קלה נשמעת. הם בפנים.
הפנס מאיר את המדרגות המובילות לעליית הגג, הלב פועם בחזקה, רעד קל ברגלים.
- “בוא אחרי!” מכריז הזקן בקול צרוד.
השניים עולים במדרגות. כל פסיעה נשמעת היטב על המדרגות הקשישות, זיעה קרה מכסה את גופו, הוא בהחלט חושש, אבל רגליו של הקשיש שצועדות בבטחה נוסכות בו מעט בטחון.
הם עומדים ליד דלת החדרון, הזקן שולף מפתח חלוד תוקע אותו בחור המנעול. הרוח הנושבת בחוץ נשמעת כמו קולות של שדים ורוחות. הדלת חורקת חריקה עזה, כבר שנים שהיא לא נפתחה.
הפנס של הגבאי מאיר את החדר האפל, ארון עץ גדול עומד בפינת החדר, מטיל צללית אימתנית על הרצפה.
- “מוכן?” שואל הקול הצרוד.
- “מוכן ומזומן!” עולה התשובה בקול רועד.
“עמוד כאן, ליד דלת הארון.”
הוא נעמד ליד דלת הארון, הדלת נפתחת, מראה גדולה תלויה על גב הדלת, הוא מתבונן, מחפש...
“הנה הוא הגולם מפראג, כאן בתוך המראה...”
בבקשה, אל תהיה גולם, אל תתפתה בקלות להאמין בשטויות.
כך בדיוק, נראה מי שנתפס לדברים חסרי מקור, מי שנאחז באמונות תפילות שמקורן לוט בערפל.
אמונתנו צריכה להתבסס על דברים ברורים, על מסורת אבות, על סגולות נאמנות, על קרקע מציאות מוצקה, זו היא יהדותנו, בה אנו גאים.
בוודאי ובוודאי אין בדברים האמורים כדי לפסול שום סגולה שמקורה ממקום קדוש, ממסורת אבות, או מקורות מהימנים, אך בהחלט יש מקום לבדוק האם לא נסחפנו.
רבים גם טובים שומרים על סגולות עליהם קראו בגזיר עיתון שעבר מיד ליד, בקנאות, כאילו נאמרה מפיו של רבי שמעון בר יוחאי בכבודו ובעצמו, הם נסחפים אחר כל משב של רוחניות חולפת, ונוהים אחר כל פיסת סגולה כמו הייתה קרש ההצלה האחרון עלי אדמות.
לא זו הדרך, הסגולות למיניהם כבודם במקומם מונח, בתנאי שעברו את חוש הביקורת, נבדקו ועמדו במבחן המסורת, מקורם נמצא מהימן, וגדולים סמכו עליהם את ידיהם, אז נוכל להיות רגועים כי לא נסחפנו, לא נפלנו בפח אותו טמנו לנו רמאים למיניהם.
כאב עז מילא את לבו בכל פעם כשהיה מגיע לפרק הסיום בו הגולם מסיים את תפקידו ורוחו עוזבת את גופו לעולמים. בסקרנות ליווה בכל פעם מחדש את הגופה למנוחת עולמים בחדרון הקטן בקצה עליית הגג של בית הכנסת “אלט-נוי” בפראג.
למרות השנים שחלפו לא כהתה הכמיהה שבלבו, היא רק התחזקה, חיכה לרגע בו יוכל להגשים את חלומו הישן, להיות בפראג, לבקר את הגולם בעליית הגג.
במשך שבוע ימים הוא הסתובב בפראג, ביקר בעתיקותיה, טייל בסמטאותיה, וביקר במוזיאונים המפורסמים שלה, וגם בבית הכנסת “אלט-נוי”. הוא עמד ביחד עם קבוצת תיירים שהאזינה להסבריו של המדריך, “שם טמונה גופתו של הגולם”, אמר המדריך והצביע אל עלית הגג. עיניו של האיש נצצו בסקרנות נעורים, “איך אפשר להיכנס לשם?” שאל, והתחרט כעבור רגע למראה עשרות זוגות העיניים שננעצו בו בתימהון.
“אי אפשר!”, אמר המדריך, “זה ממש מסוכן, האגדה מספרת על אנשים שנכנסו ויצאו פגועים בגופם...”
- “אצל מי המפתח?” התעקש האיש.
- “לגבאי הזקן יש מפתח, אבל אין לך סיכוי...”, סיים המדריך ובזה נחתם הסיור באלט-נוי.
האיש עזב את הקבוצה, ופנה לביתו של הגבאי הזקן ששמח לקבל אורח לביתו בסתם יום של חול.
- “אני רוצה להיכנס לחדרו של הגולם מפראג, אני רוצה לראות את הגופה שלו, כל חיי אני חולם על הרגע הזה”.
הגבאי מניע את ראשו בשלילה, אך בידו הוא מסמן את הסימן האוניברסאלי לספירת מזומנים.
חבילת שטרות ירוקים נשלפת מהארנק ונתחבת לתוך ידו של הגבאי שמתחיל להניע את ראשו לחיוב ולשלילה גם יחד. חבילה נוספת נדחפת והתשובה היא חיובית.
- “היום בערב באחת עשרה אפס אפס, ליד בית הקברות!”.
חשיכה מסביב, הרחובות דוממים, רק שני דמויות פוסעות בחשכת הלילה לאורו של פנס כיס קטן, המפתח נתקע בדלת ה”אלט-נוי”. חריקה קלה נשמעת. הם בפנים.
הפנס מאיר את המדרגות המובילות לעליית הגג, הלב פועם בחזקה, רעד קל ברגלים.
- “בוא אחרי!” מכריז הזקן בקול צרוד.
השניים עולים במדרגות. כל פסיעה נשמעת היטב על המדרגות הקשישות, זיעה קרה מכסה את גופו, הוא בהחלט חושש, אבל רגליו של הקשיש שצועדות בבטחה נוסכות בו מעט בטחון.
הם עומדים ליד דלת החדרון, הזקן שולף מפתח חלוד תוקע אותו בחור המנעול. הרוח הנושבת בחוץ נשמעת כמו קולות של שדים ורוחות. הדלת חורקת חריקה עזה, כבר שנים שהיא לא נפתחה.
הפנס של הגבאי מאיר את החדר האפל, ארון עץ גדול עומד בפינת החדר, מטיל צללית אימתנית על הרצפה.
- “מוכן?” שואל הקול הצרוד.
- “מוכן ומזומן!” עולה התשובה בקול רועד.
“עמוד כאן, ליד דלת הארון.”
הוא נעמד ליד דלת הארון, הדלת נפתחת, מראה גדולה תלויה על גב הדלת, הוא מתבונן, מחפש...
“הנה הוא הגולם מפראג, כאן בתוך המראה...”
בבקשה, אל תהיה גולם, אל תתפתה בקלות להאמין בשטויות.
כך בדיוק, נראה מי שנתפס לדברים חסרי מקור, מי שנאחז באמונות תפילות שמקורן לוט בערפל.
אמונתנו צריכה להתבסס על דברים ברורים, על מסורת אבות, על סגולות נאמנות, על קרקע מציאות מוצקה, זו היא יהדותנו, בה אנו גאים.
בוודאי ובוודאי אין בדברים האמורים כדי לפסול שום סגולה שמקורה ממקום קדוש, ממסורת אבות, או מקורות מהימנים, אך בהחלט יש מקום לבדוק האם לא נסחפנו.
רבים גם טובים שומרים על סגולות עליהם קראו בגזיר עיתון שעבר מיד ליד, בקנאות, כאילו נאמרה מפיו של רבי שמעון בר יוחאי בכבודו ובעצמו, הם נסחפים אחר כל משב של רוחניות חולפת, ונוהים אחר כל פיסת סגולה כמו הייתה קרש ההצלה האחרון עלי אדמות.
לא זו הדרך, הסגולות למיניהם כבודם במקומם מונח, בתנאי שעברו את חוש הביקורת, נבדקו ועמדו במבחן המסורת, מקורם נמצא מהימן, וגדולים סמכו עליהם את ידיהם, אז נוכל להיות רגועים כי לא נסחפנו, לא נפלנו בפח אותו טמנו לנו רמאים למיניהם.