פעם שיחקה בתו של החפץ חיים במחבואים. כשהגיעה תורה להתחבא, מצאה מחבוא טוב כל כך, עד שהילדים האחרים התקשו למצוא אותה.הם חיפשו במשך שעה ארוכה, וכשנואשו החליטו לשחק משחק אחר והלכו. כשראתה הילדה שעבר
זמן רב והילדים לא מוצאים אותה, יצאה מהמחבוא וחיפשה אותם. לאחר חיפוש ארוך ראתה את הילדים במקום אחר משחקים במשחק אחר.
עצובה, פגועה ודומעת רצה לאביה, החפץ חיים.

מה קרה? שאל החפץ חיים את בתו הבוכה. והיא סיפרה לו על הילדים שהתייאשו מלחפש אותה והלכו לשחק משחק אחר. היא תיארה לו את תחושת הבגידה העמוקה שחשה, את הבדידות, את האכזבה..
החפץ חיים הרגיע אותה במילים רכות ומנחמות, נתן לה ממתק, שלח אותה להמשיך לשחק וביקש ממנה לסלוח לילדים.

הילדה הלכה לשחק ולסלוח. והחפץ חיים נותר במקומו, והתחיל לבכות.

לאחר מספר דקות הגיעה אשתו הביתה. כשראתה אותו בוכה כל כך נבהלה ושאלה לפשר הבכי. הוא סיפר לה על משחק המחבואים של ילדתם.
"אבל זה רק משחק ילדים" אמרה אשתו, "למה אתה בוכה כל כך?"

חשבי על זה, הוא אמר לה בעצב, כמה שנים חלפו מאז חורבן בית המקדש, מאז ועד היום הקב"ה מתחבא ומחכה שנחפש אותו.
ואנחנו מחפשים קצת ומתייאשים, והולכים למקום אחר, למשחק אחר, בורחים מהאמת.
חשבי איזה צער זה עושה למעלה...ולמטה...