חכמים אומרים שיש בתוך הלב של הבן אדם קול שאומר לו, אתה לא טוב. אתה שקרן. 
אתה מתחמן את כולם, אבל אתה ואני יודעים מי אתה באמת. 
אתה לא טוב. אתה מלא רע. יש בתוך הבן אדם קול ששונא את עצמו. 
והעיניים שתמיד הולכות אחרי הלב, משוטטות ברחוב ושונאות גם. 
אבל זה מתחיל בקול הזה בלב שלוחש בפנים, אתה שקרן. אתה רע. אתה לא טוב. אין סיכוי. 
כל המלחמות בינינו ובכלל, כי אנחנו שונאים את עצמנו.

ביום כיפור נסלח לנו.
מי מאמין שבאמת נסלח לו?
מי סולח לעצמו?
כעס, קינאה, כבוד, כסף, פחד, שקר, מלא ג'יפה.
איך אני יכול לסלוח לעצמי?
עין טובה. רחמים.

כשהבת שלי עצובה וביקורתית על עצמה אני לא מבין,
איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן.
ים של יופי. בעומק העיניים שלך, בנשמה. ביתי המופלאה, המושלמת.
"כולך יפה רעייתי ומום אין בך". היופי שלך עולה על כל חסרון.
אבל היא לא רואה את זה. היא רואה רק את החיסרון.

בן אדם שם מטבע של שקל קרוב לעיניים זה יכול להסתיר לו את האוורסט.
את שמה מול עייניך את המעט שחסר ולא רואה את כל הטוב העצום שבך אהובתי.
אני רוצה ללמוד להאמין לעצמי. כל הג'יפה הזאת, זה לא אני באמת.
באמת, אני כמו הבת שלי. נשמה טהורה.
ים של יופי, כמו כל אחד מאיתנו. אחד, מיוחד. נדיר.
לרחם על עצמי. להושיט יד לפיוס, להבנה, לסליחה, לשלום.

וכל הג'יפה?
זה לא יותר מאשר לכלוך על הבגד, הרבה פחות גרוע ממה שאתה עושה מזה. 
אתה מגדיל את זה נורא.
בתוך הים של הטוב שבנשמה שלך, הרע בטל בשישים.

ארבעת המינים כנגד כל סוגי האנשים. צריכים להיות אגודים ביחד.
הם חייבים לגעת אחד בשני. קרוב.
אנחנו צריכים לגעת אחד בשני. לתפור את הקרעים. לדבר.
בתור חוזר בתשובה אני עומד בין החילוני לדתי
שומע אותם צורחים אחד על השני בשתי שפות שונות.
זה מתסכל.

כי באמת, לכל אחד יש בדיוק את מה שהשני צריך.
אני לא מתכוון לאיזה עולם אוטופי, דמיוני, בלי בירור ומחלוקת.
אלא עולם שיכול להחזיק קטבים, להכיל ניגודים. כמו בזוגיות, כמו באהבה.
איזה רפואה זו תהיה לכולנו.
כנראה זה יקח עוד קצת זמן. אבל זה יגיע.

אני רוצה להזמין לסוכה שלי את כולם.
את החילונים ואת הדתיים את השמאלנים ואת הימנים,
את האשכנזים ואת הספרדים, את השמחים ואת העצובים, 
את הבריאים ואת החולים,את העשירים ואת העניים, את הגבוהים ואת הנמוכים.
אני רוצה להזמין לסוכה אותי.

 הושענא, אביתר בנאי