דרור בישיבה התיכונית היה אחד הילדים השובבים. יעקב, חבר שלו סיפר: "כמו השחר שמפציע לאט, כך גם הגאולה. קמעה קמעה היא עולה", הקריא אהרל'ה. הם דיברו על תהליכים. על התקדמות איטית בלי ניסים וקיצורי דרך.
"מתאים לי הביטוי הזה 'קמעה קמעה', ממש מתאים לי", אמר דרור. "אני לא יכול להגיע להיות צדיק מיום אחד". 
ואהרל'ה הסבער שזה בדיוק הרעיון. לא רק תהליכים של עם לוקחים זמן, גם של אדם. "אבל אני לא רוצה לוותר לעצמי...", "זה לא ויתור, זה הבנה איפה אתה נמצא ולאן אתה רוצה להגיע". 
"איפה אני נמצא שנינו יודעים טוב מאוד...", "ולאן?" "לאן אני רוצה להגיע? רחוק. לפרק י"ט ב"מסילת ישרים"".
חייכתי. יום קודם למדנו את הפרק הזה של הרמח"ל בשיעור עם המחנך שלנו, הרב רמר. הפרק הזה מדבר על החסיד שקוצה לדאוג לטובת הדור, ולא רק לעצמו. אם יש משהו שמעצבן את דרור - כבר למדתי להכיר את זה אצלו - זה מישהו שחושב רק על עצמו ולא מתאמץ למען אחרים. "הייתי רוצה מאוד להגיע לשם" דרור אמר מהורהר, ואהרל'ה ענה לו בשקט שיש עוד כמה שלבים קודם. "אל תשכח שזה פרק י"ט. יש שמונה עשר פרקים אחרים שצריך לעמול עליהם קודם... מידת הזהירות ואחר כך מידת הזריזות, החסיד מופיע לקראת סוף הספר..."
"אני אגיע" קבע דרור.
"אין מקום שהוא רחוק מדי".
החברותא שלי ואני מחייכים.
"זה קשה" אמר לו אהרל'ה.
"אני יודע".
"והרבה עבודה...".
"אין תירוצים. רק תוצאות".
("וקראתם דרור", עמוד 33)