פורסם: 28/03/2022, 11:57לי ואחיה תום ישבו ליד גדת הנהר ושיחקו באבנים. השמיים היו כחולים, השמש חיממה בנעימות, ותום שרק שריקה איטית מהרווח שבין שיניו הקדמיות.
"את יודעת", אמר תום, "אומרים שמי שמצליח להקפיץ אבן על הנהר שבע פעמים, משאלתו תתמלא".
"אף אחד לא יכול להקפיץ שבע פעמים", גיחכה לי.
"אני יכול", ענה תום בשלווה, ובעודו ממשיך לשרוק, הקפיץ שבע פעמים אבן מעל הנהר.
"מה תבקש?" שאלה לי.
"אני לא יודע, יש לי הכל" ענה תום בחיוך, מרים את רגליו היחפות למעלה. "שמש, מים ואת לידי"
"אז תן לי את הבקשה שלך" אמרה לי.
"קחי, את יודעת שאני תמיד נותן חל את כל מה שאת רוצה" ,ענה תום.
לי נצמדה אליו וביקשה: "הלוואי שיהיו לי תמיד יותר משחקים, יותר בגדים, עוד תכשיטים, אין סוף כסף. הלוואי הלוואי"
תום הסתכל עליה בתמיהה, מבוסס ברגליו היחפות בבוץ. "בשביל מה את צריכה את זה?" "אתה לא תבין, אתה קטן" ענתה לו והסתלקה הביתה בריצה. תום היה בן שמונה שנים, ולי אחותו הגדולה והנערצת, הייתה בת עשר. תום אהב מאוד את אחותו, אבל לא הבין אותה. ומאותו יום הבין אותה עוד פחות.
לי כל הזמן אספה הכל: ברביות- שיהיו הכי יךות ומקושטות, תכשיטים- בהתחלה מפלסטיק ואחר כך מכסף וזהב, בגדים ונעליים. היא עבדה קשה לשם כך ובכל רגע פנוי הייתה מבלה בחנויות למצוא עוד חפץ, עוד בגד, עוד תכשיטים.
לדבר עם תום לא השאר לה זמן.
השנים עברו, הילדים גדלו.
לי הפכה לעשירה ומפורסמת. כל פעם צילמו אותה עם בגד חדש, בית חדש, עסק חדש.
ותום, תום נשאר בכפר ליד הנהר, בנה שם בית, הקים משפחה, וכל שבת אחר הצהריים יצא עם ילדיו להקפיץ אבנים על הנהר.
שבת אחת הופיעה לי. מכונית מפוארת הביאה אותה, והיא ירדה על עקבים גבוהים אל גדת הנהר, נעמדה ליד תום ששרק שיר חרישי מבין שיניו ואמרה לו "תקפיץ לי שוב אבן שבע פעמים מעל הנהר".
תום הסתכל עליה מופתע "יש לך את כל מה שרצית, מה עוד את יכולה לבקש?"
להפתעתו התגלגלו שתי דמעות מעיניה של לי, "אני רוצה את שלוות הנפש שלך" צעקה "את השריקה האיטית, והמטופשת, את החיוך. אני כל הזמן רצה ועושה וקונה ולחוצה".
תום נטל את ידה של לי, הושיב אותה על האבנים, חיבק אותה ואמר "בשביל זה את לא צריכה לבקש. את צריכה להפסיק לבקש".
"מה?", לא הבינה לי איך אפשר להפסיד לרצות. תמיד יש בית יותר יפה, מכונית חדשה יותר, תמיד יש מה לרצות.
"נכון" חייך תום, "תמיד יהיה משהו יותר חדיש ומפואר, ברבי, לגו, או מכונית, אז בשביל מה להתאמץ, בואי ונהנה מכל מה שיש לנו כאן ועכשיו. השמש הנהר ואת לידי, מי צריך יותר?"
ולי, בפעם הראשונה בחייה, הפסיקה לרצות עוד ועוד ופשוט ישבה וזמזמה שיר איטי יחד עם תום.
"את יודעת", אמר תום, "אומרים שמי שמצליח להקפיץ אבן על הנהר שבע פעמים, משאלתו תתמלא".
"אף אחד לא יכול להקפיץ שבע פעמים", גיחכה לי.
"אני יכול", ענה תום בשלווה, ובעודו ממשיך לשרוק, הקפיץ שבע פעמים אבן מעל הנהר.
"מה תבקש?" שאלה לי.
"אני לא יודע, יש לי הכל" ענה תום בחיוך, מרים את רגליו היחפות למעלה. "שמש, מים ואת לידי"
"אז תן לי את הבקשה שלך" אמרה לי.
"קחי, את יודעת שאני תמיד נותן חל את כל מה שאת רוצה" ,ענה תום.
לי נצמדה אליו וביקשה: "הלוואי שיהיו לי תמיד יותר משחקים, יותר בגדים, עוד תכשיטים, אין סוף כסף. הלוואי הלוואי"
תום הסתכל עליה בתמיהה, מבוסס ברגליו היחפות בבוץ. "בשביל מה את צריכה את זה?" "אתה לא תבין, אתה קטן" ענתה לו והסתלקה הביתה בריצה. תום היה בן שמונה שנים, ולי אחותו הגדולה והנערצת, הייתה בת עשר. תום אהב מאוד את אחותו, אבל לא הבין אותה. ומאותו יום הבין אותה עוד פחות.
לי כל הזמן אספה הכל: ברביות- שיהיו הכי יךות ומקושטות, תכשיטים- בהתחלה מפלסטיק ואחר כך מכסף וזהב, בגדים ונעליים. היא עבדה קשה לשם כך ובכל רגע פנוי הייתה מבלה בחנויות למצוא עוד חפץ, עוד בגד, עוד תכשיטים.
לדבר עם תום לא השאר לה זמן.
השנים עברו, הילדים גדלו.
לי הפכה לעשירה ומפורסמת. כל פעם צילמו אותה עם בגד חדש, בית חדש, עסק חדש.
ותום, תום נשאר בכפר ליד הנהר, בנה שם בית, הקים משפחה, וכל שבת אחר הצהריים יצא עם ילדיו להקפיץ אבנים על הנהר.
שבת אחת הופיעה לי. מכונית מפוארת הביאה אותה, והיא ירדה על עקבים גבוהים אל גדת הנהר, נעמדה ליד תום ששרק שיר חרישי מבין שיניו ואמרה לו "תקפיץ לי שוב אבן שבע פעמים מעל הנהר".
תום הסתכל עליה מופתע "יש לך את כל מה שרצית, מה עוד את יכולה לבקש?"
להפתעתו התגלגלו שתי דמעות מעיניה של לי, "אני רוצה את שלוות הנפש שלך" צעקה "את השריקה האיטית, והמטופשת, את החיוך. אני כל הזמן רצה ועושה וקונה ולחוצה".
תום נטל את ידה של לי, הושיב אותה על האבנים, חיבק אותה ואמר "בשביל זה את לא צריכה לבקש. את צריכה להפסיק לבקש".
"מה?", לא הבינה לי איך אפשר להפסיד לרצות. תמיד יש בית יותר יפה, מכונית חדשה יותר, תמיד יש מה לרצות.
"נכון" חייך תום, "תמיד יהיה משהו יותר חדיש ומפואר, ברבי, לגו, או מכונית, אז בשביל מה להתאמץ, בואי ונהנה מכל מה שיש לנו כאן ועכשיו. השמש הנהר ואת לידי, מי צריך יותר?"
ולי, בפעם הראשונה בחייה, הפסיקה לרצות עוד ועוד ופשוט ישבה וזמזמה שיר איטי יחד עם תום.