*הגידו כן לזקן / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:*

ערב יום הזיכרון. הנה מחשבה שכתבה נעמה להב: "שמתם לב שבימי השואה, הזיכרון והעצמאות כולם מחפשים זקנים לדבר איתם? כן, זקנים. לבתי הספר, לראיונות ברדיו ובטלוויזיה, לכנסים. מישהו שברח מטרבלינקה, מישהו ששמר בלילה בפרדסים של הקיבוץ, מישהי שעלתה לארץ בגיל עשר בדרך לא דרך. פתאום האמא השכולה ממלחמת יום כיפור, או החלוץ שהקים יישוב לפני עשרות שנים – מקבלים את מלוא הכבוד ותשומת הלב. אנחנו יושבים בסלון או ברכב או מול הסלולרי ומקשיבים בפה פעור לסיפורים שלא ייאמנו. אנחנו מתבוננים באנשים האלה ותוהים – את כל זה הם עברו? איזה ניסיון חיים, איזו עוצמה מצטברת, כמה אפשר ללמוד מהם. אני חושבת שלזה התורה התכוונה בשלוש מילים בפרשת 'קדושים', הפרשה שנקרא בקרוב בתורה: *'וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן'.*

אנחנו מכירים את המצווה הזו עוד מהגן, עד שאולי שכחנו לשים לב למילים. זה לא 'ודאגת לזקן', לא 'וריחמת על הזקן', לא 'וקמת לזקן באוטובוס'. והדרת פני זקן. תראה את ההדר שיש בפנים שלו. תדאג לכבד, לרומם ולהדר את הזקנים בחברה שלנו. תן כבוד לכל שנה ולכל קמט. האם זה חייב לקרות רק בימים מיוחדים כאלה, או שאפשר להרחיב זאת לכל השנה כולה?".