מידות, אותן נקודות אופי באדם שהן הבסיס להתנהגותו להיותו אדם.
התורה באה ומציבה פה איזה שאיפה אידיאלית בכל המידות. והרי ברור שהאנשים נולדים שונים, עם חסרונות. אך האם זה לא כבילה של האדם? הוצאתו מעצמיותו? דרישה לאדם "אל תהיה עצמך?" מן כבלים וגדרות שאומרים לתחום את האדם ולנסות לשנות אותו ולהביא אותו לנקודה מוסרית עליונה, כמעט בלתי אפשרית...
מצד שני, אולי זהו המצב הטבעי שלנו, זהו האדם האמיתי, וכל הדברים השלילים הטבועים לנו באופי הן עטיפות? הם לא הנקודה הכי פנימית באדם, האדם – נשמתו הטהורה.
"נשמה שיצרת בי טהורה היא". והחיים הם ניסיון גלות זאת ולהגיע לצורה הי טהורה שאפשר, לנקודה הכי קרובה לאלוקים. האדם נולד בצלם אלוקים. וזה בעצמו מסביר את ה"טהורות" שבו, את הנקודה הפנימית שחייבת להיות טובה, כי היא אלוקית..."
(מתוך מכת אישי של נדב מילוא ז"ל)