תרום
צור קשר
בתחילת הפעולה אומרים לחניכים שבמהלך הפעולה הם ידמיינו שיכלו להיות כאן בחדר עוד כל כך הרבה ילדים שיכלו להיות חברים שלהם.
- מתודה 1 - בתחילת הפעולה מציגים לחניכים חפיסת שוקולד או כל ממתק אחר. שואלים אותם מה הם מוכנים לעשות בשביל לקבל את השוקולד הזה. עורכים מעין מכירה פומבית, והחניך שמוכן לעשות את הדבר המיוחד או הנועז ביותר יצטרך לעשות אותו ויזכה בחפיסת השוקולד. שואלים את החניכים - הייתם מוכנים לעשות הרבה בשביל השוקולד הזה. מה הייתם מוכנים לעשות בשביל לקיים מצוות?
- מתודה 2 - ממשיכים לשאלה - 'כיצד לדעתכם היהודים החזיקו מעמד בשואה?' לאחר מכן נבקש מהחניכים למלא משימה כלשהי (לעשות 50 שכיבות סמיכה, לעמוד דקה וחצי על רגל אחת, למחוא 150 מחיאות כפיים) אחר כך אנחנו שואלים - נגיד שהיינו אומרים לכם שאם תמלאו את המשימה הזאת כל אחד יקבל 1,000₪. היה לכם יותר קל למלא את המשימה? למה? מסבירים לחניכים שכשיש לנו מטרה מסויימת אנחנו מסוגלים לעמוד ביתר קלות אפילו בדברים קשים. אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו לא עושים דברים סתם, אלא יש להם משמעות ותכלית.
- מתודה 3 - מקריאים לחניכים יומן שואה של ילד שהיה בשואה (נספח 1) ובכך נותנים להם חלק מההרגשה שהייתה להם שם ומדוע היו צריכים למצוא משהו להיאחז בו שיחזיק אותם בחיים ויתן להם תקווה. תקווה תקווה תקווה תקווה תקווה תקווה תקווה תקווה תקווה תקווה תקווה תקווה. ערך החיים בשואה היה מורכב מאוד. בכל יום מתו אלפים ואף עשרות אלפים. היהודים הרגישו שהם חייבים שיהיה להם בשביל מה לחיות, משהו גדול יותר מכאן ועכשיו, מה שהחזיק רבים הייתה תקווה, ציפייה למשהו שיקרה, האחדות והחברות שהייתה בניהם, אהבה, קיום מצוות ובכללי כל דבר שגרם להם להרגיש שיש בשביל מה להמשיך לחיות. החיבור לעם היהודי, למה שמייצג אותו לכל אורך הדורות, נתן להם כוח לשרוד. הם הרגישו שיש להם למען מה להילחם. כמאמר ניטשה: “מי שיש לו למה יכול להתמודד עם כל איך”.
