תרום
צור קשר
על נהרות בבל / הרב ישראל עוזיאל
על שפת נהרה של בבל יושבים גולי יהודה. מאחרי גוום השאירו את כל אשר להם. כל רכושם עלה באש ובעשן. בית המקדש היה למאכולת אש. ירושלים הפכה תל חורבות. בתרמיליהם, אשר על כתפיהם, מעט מן המעט אשר הצליחו להציל. ביניהם יושבים הלוויים, משוררי המקדש. במקום לקחת עוד בגד, עוד כלי, עוד מזכרת מן העבר, נטלו עמם את כינורותיהם. אלה הכינורות אשר בהם עמדו על הדוכן בבית המקדש. אלה הכינורות אשל לצליליהם עמדו כוהנים בעבודתם וישראלים במעמדם. נטלו הלוויים את הכינורות עמם, כדי לשמור את מסורת הנגינה היהודית, עד לדור שיזכה לשוב לירושלים. לקחו הלוויים עמם את זמרת הארץ בכליהם. על שפת נהרה של בבל יושבים כולם לנוח מעמל הדרך; דרך אשר ארוכה אשר ראשיתה בירושלים העולה בלהבות וסופה בגולת בבל.
עינו של אחד הקלגסים צדה את הכינורות אשר על כתפי הלוויים. "שם שאלונו שובינו דברי שיר, ותוללינו שמחה: שירו לנו משיר ציון". נגנו לנו משירי ארץ ישראל - פוקד הקלגס. יודעים הלוויים כי אין בידם שירי מולדת כמו לכל עם ולשון. "שיר ציון" אינו אלא "שיר ה'", אשר הושר בבית המקדש. "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר"? האם נכון הוא לנגן את שירי המקדש על אדמה טמאה? האם נכון הוא ליטול כינור וחליל ו"לחלל" את שירי הקודש? האם נכון לשיר אותם שלא לשם שמים ולשם מצוה?
לא היה זמן לדיונים מעמיקים וללבטים ממושכים. החליפו הלוויים מבטים זה אל מול זה, ואז, באין אומר ודברים, הורידו הלוויים את כינורותיהם מידיהם ותלו אותם על ערבי הנחל. את בהונות ידיהם שלחו לפיהם, ואותן שברו בשיניהם. את שיר ה' לא נשיר במקום הזה. הנגינה היהודית, המוסיקה היהודית - נגוזו באחת. לא נותרו בידיהם, לא שירי ציון ולא שירי ה'. אי אפשר היה לקיים אותם שלא בהקשר המקורי והטבעי: בארץ ציון וירושלים. מאז נקוטה בידינו גזירתם של חז"ל: בטל השיר מבית המשתאות וערבה כל שמחה. "אל תשמח ישראל, אל גיל כעמים". "שבת משוש תופים, חדל שאון עליזים, שבת משוש כינור. בשיר לא ישתו יין, יימר שכר לשותיו".
שבועה נשבעו כולם באותו מעמד. לא נשלים עם החורבן. לא נשלים עם הגלות. לא נשלים עם אובדנה של האומנות היהודית. לא נשלים עם קיצה של התרבות היהודית. שוב נשוב עוד לירושלים. רק מן העריגה לציון, מן הגעגועים לארץ הצבי ומן הכיסופים לבנין המקדש נשאב את הכוח לשמור על הקיום הזמני בארץ נכר. רק מן האמונה הזאת ניקח את תעצומות הנפש לחיות ואף לשמוח את שמחת החיים. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
עם בניינה של ירושלים ישובו לנו גם "זמרת הארץ" והניגון היהודי שאבד לנו, עם כל אוצרותיה של התרבות היהודית. עם תקומתה של עיר דוד, יתעורר לנו גם כינורו של דוד. ומכוח האבל על חורבנה של ירושלים, נזכה לראות בשמחתה: כוהנים בעבודתם ולוויים בשירם ובזמרם.
