תרום
צור קשר
בס''ד ובהשתדלותנו
"מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"?
•~•~•~•~•~•~•~
קיטי ג'נוביס, בת 28, הייתה צעירה ניו-יורקית נאה ורגילה למדי. ב-13 במרץ, 1964, צעדה קיטי במורד הרחוב שהוביל אל ביתה
שברובע קווינס. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. אם הפתיחה עד כה מזכירה לכם אלף ואחת עלילות של סרטי אימה שגרתיים,
אתם לא רחוקים מהאמת. כשהייתה לא הרחק מפתח הבית, התנפל עליה גבר מאחור ודקר אותה בכוח בגבה. קיטי התמוטטה אל
הריצפה, צורחת וצועקת לעזרה. מאחד הבתים בסמטה צעק אחד השכנים לתוקף שיעזוב את הבחורה- אבל לא יצא מהבית כדי
לסייע לה.
התוקף, שחשש שנתגלה, נמלט מהמקום. קיטי גררה את עצמה בקושי רב אל עבר ביתה.
כעבור עשר דקות הבין התוקף שאף שכן אינו מתכוון לצאת לרחוב. הוא חזר אל הסימטה, כדי להשלים את המלאכה. הוא מצא
את קיטי מדממת על גרם המדרגות שלפני דלתה. בעודה גוססת, אנס אותה באכזריות- ואז דקר אותה שוב, רוצח אותה.
זה עשוי היה להיות עוד רצח שגרתי וחסר חשיבות ברחובותיה האלימים של ניו-יורק, אלמלא כתבה שהתפרסמה שבועיים לאחר
מכן בעיתון המשפיע 'הניו-יורק טיימס'. "שלושים ושמונה שכנים היו עדים לרצח," זעקו השורות בכתבה, "ואיש לא נקף אצבע כדי
להציל את קיטי גנוביס." אף אחד לא התקשר למשטרה. אף אחד לא חשב להתערב.
הכתבה הזו עוררה סערה אדירה בארצות הברית. סיפורה העצוב של קיטי הפך לסמל הקרירות וחוסר האיכפתיות של תושבי
התפוח הגדול והחוף המזרחי בכלל. היו כאלה שראו ברצח את השינוי הכללי שחל באופיה של ארצות הברית, להשפעות המזיקות
של הקידמה והניתוק החברתי. (רן לוי)
המסקנה המחרידה של המחקר הפכה למושג בפסיכולוגיה חברתית - אפקט הצופה מהצד, וקבעה כי ככל שגדל מספר הנוכחים
באירוע כלשהו, כך קטן הסיכוי שאחד מהם יבוא לעזרתו של אדם שנקלע למצוקה. הסיבה לתופעה זו קשורה חלקית לנטייה של
אנשים להתבלבל מרגע שהם מבחינים כי רבים לידם נותרים אדישים. במצב כזה הצופים כבר לא בטוחים שהם עדים למקרה
חירום ושהתערבותם נדרשת. "אי-ידיעה קולקטיבית", מכנה זאת לטאנה. סיבה אחרת טמונה בפיזור האחריות. לדברי לטאנה,
היחיד רואה את נטל האחריות כמוּסר ממנו ,כשאנשים רבים נמצאים בסביבתו ואומר לעצמו: "זו לא באמת הבעיה שלי".
•~•~•~•~•~•~•~
.
בכל פעם שאני קורא את תשובתו של מרדכי לאסתר, היא מעוררת בי חלחלה מחדש: "אל תדמי בנפשך ל ִהמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי
ֵת כזאת הגעת למלכות". איזו האשמה חריפה!
ָח והצלה יעמֹד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם ְלע
בעת הזאת - ֶרו
מרדכי חושד באסתר שהיא מסרבת לכת אל המלך מתוך שיקול דעת, ולא מתוך חולשה.
כביכול, היא עשתה חשבון קר: גם אם יֵרד עם ישראל כולו לטמיון - אני אשאר בבית המלכות. זוהי שעת המפנה.
לאחר שמרדכי מטיח בה את ההאשמה החריפה הזו, אסתר מפסיקה לרמות את עצמה. היא מגלה שבתוך תוכה, מאחורי היסוסיה ופחדיה, אכן לא מספיק
אכפת לה. היא מבינה שכאשר עם ישראל בסכנה, רק שאלה אחת היא רלוונטית: "אכפת לך, או לא אכפת לך".
כל אחד מאיתנו נדרש לעשות את מה שעשתה אסתר: להתייצב מול עצמו ומול הקב"ה, ולברר: מה אני יכול לעשות למען עם ישראל?
כאשר האדם בוחר לעצמו מקצוע, דרך חיים ומקום מגורים - עומדות בפניו אפשרויות טובות רבות.
השאלה שעליו לשאול את עצמו אינה רק האם מה שהוא עושה הוא טוב, אלא האם הוא הטוב ביותר.
ביסודו של דבר, הכל נובע מאותה שאלה: אכפת לנו, או לא אכפת לנו?
(הרב אהרון ליכטנשטיין)
•~•~•~•~•~•~•~
"חזרתי מאוחר בלילה והייתי לבד בבית. אני לא ישן מי יודע מה בזמן האחרון. חשבתי לעצמי שאראה איזו
סדרה עד שאירדם. שכבתי במיטה ופתאום באה לי הארה שאני צריך לקרוא תהילים. אני לא יודע מאיפה זה
בא לי. אף פעם לא ישבתי וקראתי תהילים. אין לי בעיה ללכת לשיעורים וללמוד דברים אחרים, אבל תהילים
סתם ככה אף פעם לא יצא לי.
לקחתי תהילים והספר נפתח לי במזמור כ"ד, 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו'. ראיתי את הפסוק
הזה והבנתי שזה מה שהייתי צריך לקרוא. זו הקריאה, זו השליחות. אני לא יכול לשבת עכשיו ולא לעשות
כלום. נתנו לי במה, שמו אותי במרכז, דחפו לי מיקרופון בפנים ואני לא יכול להגיד לא. הבנתי שיש לי מה
לומר ואני אמשיך לומר את זה עד שיזרקו אותי מהבמה. השליחות הזו נכפתה עליי. היא נפלה עליי לגמרי.
אבל אני מרגיש שאין לי רשות להתחמק ממנה".
(בנימין הורגן, בעלה של אסתר הי"ד
•~•~•~•~•~•~•~
שבת שלום וב''הצלחה!
