תרום
צור קשר
"הכאב והגעגועים מקוננים"
ילדים ונערים מתמודדים בשנות המלחמה טקס ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ה
הקדמה
רבע מכלל קורבנות השואה היו ילדים. ילדות בשואה נגדעה באיבה, ולא פעם בני נוער ואפילו ילדים נשאו על
כתפיהם הצרות את האחריות לגורלם ולגורל חיי אהובם. ערגה וגעגועים, כמו גם רגשות
אשם, נותרו בקרב הילדים ששרדו והפכו למבוגרים. טקס זה מבקש להציג את עולמם של
ילדים ונערים, דרך יומנים ושירים שכתבו, ובאמצעות עדויות וידאו של אותם ילדים
ששרדו, והותירו עבורנו, הדורות הבאים, עדות שצולמה במסגרת הפרויקט עדים וחינוך. כפי שעולה מן הטקס,ילדים גילו אומץ ותושייה במאמציהם להציל ולתמוך בקרוביהם ובאהובי ליבם, ומצאו מפלט
ונחמה ממאורעות היומיום המאיים במסגרות אלטרנטיביות, כתנועות הנוער או אפילו
בכתיבה ביומנם, שהפך להיות שותף ורע.
שובי לביתך
מילים: דליה רביקוביץ
לחן: שם טוב לוי
ביצוע: שם טוב לוי
מה לך בחוץ ילדה
מנוח לא מצאה רגלך
ציפור פצועה, חיזרי אלי
ושובי לביתך
האזיני לקולות
הרעם על גגות בתים
מקול סופה שימרי נפשך
שובי לביתך
סהר חצות גבוה
אורעל ענפי אילן
תני לנפשך לשמוע
זמר קטן שם צמח לענה
שם נפש מרעידה מקור
חלון אפל ותריס מוגף
שובי לביתך סהר חצות גבוה...שאי עין למרום
כבר סדק שחר מאפיר
נעורה כבר ציפור אחת
שובי לביתך
אנו מבקשים לקיים טקס זה לזכרם של הילדים ובני הנוער בתקופת השואה, אשר נאלצו להיפרד מילדותם
ולהתבגר בטרם עת. היו מביניהם מי שכתבו יומנים, אשר היו עבורם מזור ומפלט, חברים
לעת צרה, ועדים לעינויי הגוף והנפש.
אווה היימן, החלה לכתוב את יומנה ביום הולדתה ה-13, כחודש קודם שכבשו הגרמנים את הונגריה, מולדתה:"יומני היקר, אתה הוא המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינך יכול לדעת, איזה אסון גדול קרה לנו. הגרמנים באים."
יצחק רודאשבסקי,נער בן 14 מווילנה, בן יחיד להוריו, כתב את רשימתו הראשונה ביומן ביוני 1941,
החודש בו נכבשה העיר בידי הגרמנים. הוא מעלה על הכתב את שיגרת יומו, כנער המביט אל
סביבתו בשעה שעולמו נקרע מעליו. וכך מתאר ביומנו את יום הגירוש לגטו:"הטרגדיה הגדולה הראשונה. אנשים הולכים רתומים לצרורות, שהם גוררים אחריהם על הכביש. לפני אישה כפופה תחת צרור. מן הצרור נשפך בלי הרף אורז, כמחרוזת על פני הרחוב. [...] אינני
חושב על שום דבר: לא על מה שאני מאבד, לא על מה שאבד זה עתה, לא על מה שעומד לפני.
אינני רואה לפני את הרחוב, את העוברים ושבים; אני רק מרגיש שאני עייף נורא, אני
מרגיש כי בוער בי עלבון, כאב. הנה כבר שער הגטו. גוזלים ממני את החרות, גוזלים
ממני את ביתי, גם את רחובות וילנה המוכרים, שאני אוהבם כל כך. קורעים אותי מכל מה
שחביב עלי ויקר לי."
תנועת הנוער היתה עבור ילדים רבים מקור נוסף של נחמה. בחלק מהגטאות הן המשיכו לפעול, ונערים מצאו
בקן התנועה סביבה חמה ותומכת, רעות וחברות אשר חסרו במציאות הקרה והמאיימת של
הגטו. לא פעם המדריך בתנועה היווה דמות הורית שיצאה להגנת החניכים, יחד עם יתר
חברי הקבוצה. ישראל אבירם, נער מגטו לודז', מתאר בסרטו דבר לי אליך, כיצד החברות בתנועת הנוער העניקה תקווה מחודשת לחייו. במקום איפה שעבדת יהיה איזה בחור, היה בחור בגילי. התיידדנו מאוד ויום אחד הוא הציע לי שאבוא אתו לתנועה.
ממש לא ידעתי על מה הוא מדבר. מה עושים שמה ומה זה. אז הוא אמר: "תשמע, זו
אורגניזציה קוראים לזה בפולנית, ארגון. אנחנו שרים שם שירים, מדברים על ארץ ישראל.
בוא, בוא ערב אחד. תרצה, תישאר. לא תרצה, לא תישאר". הלכתי. והערב הזה שינה
את חיי. אז הצטרפתי לתנועה הציונית, לתנועת הנוער הציונית. עד מהרה מצאתי את מקומי
בתנועה. רכשתי לי שם חברים והצטרפתי לפעילויות שונות, אבל זה שינה את חיי, מאז
היה... היה למען מה לחיות. אחד מהחברים שלנו בתנועה נועד להיות מגורש מן הגטו. לא
ידענו שהגירוש הוא למוות, אבל לא רצינו להיפרד ממנו, אהבנו אותו ורצינו שהוא יישאר
בינינו. הוא בא להיפרד ואמר שהוא הולך להיפרד מהוריו. ואחרי שהוא יצא ונהיה שקט
כזה, קם ראש הגדוד שלנו, רפאל זלבר ואמר: "אנחנו לא ניתן לו להתייצב לגירוש
אנחנו נסתיר אותו". הדבר הראשון שהם עשו לגבי אלה שנועדו לגירוש, הם חסמו את
כרטיסי המזון שלהם. אנשים כאלה לא יכלו להוציא, לפדות מזון, נועדו לרעב. אז כשרפאל
אמר "נסתיר אותו" – "מה, מה נסתיר אותו? אז ממה הוא יחיה?" -
"אנחנו נפרנס אותו" אמר רפאל, "כל אחד יביא תפוח אדמה קטן, כל אחד
יביא 50 גרם סוכר, 50 גרם קמח, כל אחד יביא 20 גרם לחם." זה מה שעשתה התנועה
וזו זכותה הגדולה ,לשמור על צלם האדם.
בשנות המלחמה,ילדים רבים מצאו עצמם אחראים לגורלם ולגורל אחיהם והוריהם. רבים מתוכם נדרשו לעבוד
ולפרנס את משפחתם. ילדותם שהיתה אבדה; ילדים היו למבוגרים כאשר האחריות הכבדה נפלה
עליהם."ברחוב קרוכמלנה ישנו חדרון בלי זגוגיות, בלי דלת,ובחדר – שלושה ילדים. מאשה בת ה–10 היא כבר כמעט שנה תמימה המטפלת היחידה של אחותה בת הארבע ושל אחיה בן ה–15, המשותק. היא פושטת יד בצד זה ובצד השני של השער.
מוכית, בעוטה, לא פעם חומקת בנס מתחת לרגלי הז'נדרם (השוטר) הזועם. לא פעם נופלת
מהחומה – אך אף פעם לא חזרה הביתה בידיים ריקות".
מתוך: עיתונות המחתרת בגטו ורשה אִמא קטנה
מילים: דוד פוגל (נרצח בשואה, כתב את השיר לבתו בת ה-12, חולת שחפת בעת שאושפזה בבית חולים)
לחן: גידי קורן ושלמה ארצי
ביצוע: שלמה ארצי
בּוּבּה שלך הגידמת
תשב על מיטתךְ בוכייה
כי כבר נסעת כי כבר נסעת
דובּךְ השחום דובּךְ
יֵשֵב על מיטתך וּבוכה
כי כבר נסעת כי כבר נסעת האם לא תבואי מהרה
אִמא קטנה
לאמצם אל לִבֵּךְ
אִמא קטנה אבא יושב בפינה
צופה אל עולם ריק
אִמך יושבה, יושבה בפינה
ושמלות קטנות לא תתפור
עוד לִילדיִךְ?
עוד לִילדיִךְ אִמא קטנה וקופץ ערב בעד החלון
כלב שחור
בולע אבא ואמא
וּבוּבּה ודובויום ליום יחרֹז
ואת אינךְ
ואת אינךְ אִמא קטנה
פניני זכוכית עכורה
בלי אישי עינַיִיךְ
בלי אישי עינַיִיךְ אִמא קטנה
חנה מלר-פאוסט, היתה נערה בת 15 כאשר גורשה בשנת 1941 לטרנסניסטריה מביתה בראדאוץ שברומניה, יחד עם אמה ואחותה התאומה פריצי.
לאחר שאמן נרצחה, הצליחה חנה בכוחותיה האחרונים להגיע לגטו ברשאד ולהביא אליו אחר-כך את אחותה. באביב 1944 שוחררו השתיים. בסרטה דרך לא
ארץ, מתארת את החלטתה ונחישותה להתאחד עם אחותה התאומה
אחותי פריצי נשארה בשומי לובה ואחרי שאני מצאתי את המקור לפרנסה, והצלחתי לאסוף 25 רובל, שכרתי איכר
וידעתי שהוא למחרת בבוקר חוזר עם פריצי. כמובן שכל הלילה לא יכולתי להירדם, כי
נורא התגעגעתי אליה ואכן בבוקר למחרת פריצי הגיעה. תשושה, רעבה, היה לה קר. את
הרגע הזה אני לא אשכח, ההתרגשות הייתה גדולה. התחבקנו והתנשקנו ובכינו ופריצי
נשארה אתי. הורדתי אותה מהעגלה, פריצי התאוששה והתחילה להיות אפילו עצמאית, ושוב
היינו יחד. עם בואה של פריצי החלו החיים בגטו להיות נסבלים איכשהו. פריצי סיפרה לי
שבקרוב יוציאו את כל היתומים מטרנסניסטריה לבוקרשט, ומשם יעלו אותם לארץ ישראל.
קשה היה לי להאמין שדבר כזה אפשרי בעיצומה של המלחמה, אבל פריצי התעקשה וגם גילתה
לי שהיא רשמה את שתינו.
לאמי
מילים: ינקה השלס
רַע לִי, כָּלכָּךְ רַע,
וְאַתְּ הֲרֵי כֹּה רְחוֹקָה,
עֵינַיִךְ בְּחוֹל מְכֻסּוֹת היּוֹם
וְלִבֵּךְ הַיָּקָר פָּסַק לַהֲלֹם.
מַדּוּעַ כָּךְ בִּי פָּגַעַתְּ
מַדּוּעַ הִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי לְבַד
בֵּין אֲנָשִים זָרִים?
כֵּיצַד אוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לִחְיות...? השחקן שמוליק שילה,היה בן 12 כאשר איבד את הוריו ונמלט מעיר הולדתו לוצק שבפולין. הוא מצא מחסה אצל
משפחה פולנית וביערות בין הפרטיזנים. תלאות רבות עבר שמוליק שילה, עד שמצא את אחיו
הגדול מיקי, ואתו נכנס למחנה עבודה, על מנת לארגן קבוצת פרטיזנים. בשעה שמרדו
אסירי המחנה, נהרג מיקי. לאחר השחרור, ביקש למצוא בלוצק את קרוביו ומכריו אשר
שרדו. בסרטו אם תישאר בחיים, חווה שמוליק שילה בשנית את הרגעים בהם התבררה עוצמת
הטרגדיה.
מכל הכיתה שלשלושים ילדים, כיתה ד', לא נשאר אף ילד אחד בחיים. אני היחידי ואני שואל את עצמי,
למה? בפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה עברתי משולחן לשולחן ואמרתי, זה בוציאן, וזה זה
וזה זה, וזה זה על כל אחד ואפילו הרמתי את הפלטה בשביל לראות, איך שהילדים כתבו את
השמות שלהם ולא החזקתי מעמד. ברגע שגמרתי התיישבתי ופרצתי בבכי. בשביל לראות, איך
שהילדים כתבו את השמות שלהם ולא החזקתי מעמד. ברגע שגמרתי התיישבתי ופרצתי בבכי.
ביום מסה
מילים: משה טבנקין
לחן: מתי כספי
ביצוע: מתי כספי
בבגוד באדם דרכו -
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל -
אל מחוז אין בו חפץ מערה יער - אטום.
שחללו - בלוי
שעיגולו - חתום.
שעפרו - קלוי. שאין בו אבן על אבן שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כירים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים. שבו יש
מלוא חופנים
רק אפר.
כעבור כמה שבועות איתר שמוליק שילה את אחותו נֶחה, ושוב לא היה לבד. לאחר שהבינו כי לא נותר איש מלבדם, החליטו השניים לעלות לארץ ישראל. שמוליק הצטרף להכשרה ציונית בעיירה האיטלקית סלבינו, אשר כל חבריה היו נערים ניצולי שואה. שמוליק מתאר כיצד שב לחיים, את רגעי האושר לצד רגעי הכאב והבדידות.
הרוס. זה בית עלייתהנוער סלבינו. וזה היה ארמון של הנוער הפשיסטי ולמעלה יש דירה, שלשם היה מגיע
מוסוליני לנוח. מה זה סלבינו בשבילך, בתור נער בן חמש-עשרה? פה חזרנו לנעורים. פה
קיבלנו את הגאווה היהודית. לאט לאט, כמעט יומיום, הגיעו ילדים ונוער, אבל הכינו
אותנו טוב טוב לא לחיים הפרטיים, כחלוצים, כחלוצים שצריכים להקים את המדינה, הייתי
אומר. לא היה מעניין שום דבר, רק להגיע לארץ ישראל ולהשתתף בהקמת מדינה יהודית.
השואה נוכחת פה? היו בכיות בלילה. פתאום מישהו קם בצעקות, שחלם איזה חלום זוועה,
וכן, מצאת פה ושם גם ילדים שבוכים, בגלל הזיכרונות ומה שקרה. אני עשיתי לי פה
פצעים. החדרתי את הציפורניים פנימה כדי להתאפק לא לבכות, כששמעתי את קבלת השבת..
כמו שמוליק שילה, גם ישראל אבירם, חנה מלר-פאוסט ואחותה פריצי, היו בין הילדים ששרדו, שיקמו את חייהם, והקימו משפחות תחת משפחתם שאבדה. אולם תמיד נותרו בצל עברם, חיו את כאב אובדנם, וחסרים כאותם ילדים הצמאים לאותה היד המלטפת. יאנוש קורצ'אק, רופא, סופר ומחנך דגול, שניהל את בית יתומים בגטו ורשה, וגורש אל מחנה ההשמדה טרבלינקה יחד עם ילדי בית היתומים, כתב בספרו איך לאהוב ילד:"בדממת הנשימות הרדומות... נשמעת התייפחות... זה לא ילד בוכה, זה מאות שנים בוכות, זה הכאב והגעגועים מקוננים... יש רגעים כאשר הילד אוהב אותך אהבה בלי מצרים, כאשר הוא
זקוק לך כמו לאלוהים בעת צרה; ילד שחלה וילד שחלום בלהות הבעית אותו בלילה".
יזכור
תפילת יזכור מקוצרת:
יזכור אלוהים את נשמות אחינו בני ישראל, חללי השואה וגיבוריה, שהומתו שנחנקו ושנקברו חיים, ואת קהילות הקודש שנחרבו על קדושת השם.יזכור אלוהים את עקדתם עם שאר קדושי ישראל וגיבוריו ויצרור בצרור החיים את נשמתם.
תפילת יזכור לחללי השואה:
יזכור אלוהים את כל הנשמות של כל קהילות עמך בית ישראל מגולת אירופה שהועלו על מוקד קדוש שמך הגדול בשנים ת"ש-תש"ה. שישה מיליון אנשים ונשים, ילדים וילדות, בחורים ונערות, זקן וטף, עוללים ויונקים שנהרגו ושנטבחו באכזריות איומה
ונרצחו ברצח המוני ליד קברים פתוחים במקומות מגוריהם, בערים, בעיירות ובכפרים,
ויתרם הובלו כצאן לטבח למחנות הריכוז והומתו במיתות שונות ואיומות. נספו ברעב
ובצמא, בעבודה מפרכת המכלה את הגוף והנפש, במחלות נוראות, באש ובמים, בחניקה
ובהרעלה בתאי הגזי, ונשרפו לאפר בכבשני – האש של מחנות ההשמדה האיומים בגרמניה
ובפולניה, במחנות המוות שתכננה והקימה הממשלה הנצאית השטנית של עם המצלחים הגרמני
יחד עם הרוצחים עוזריהם משאר העמים, שהיו בעצה ובמטרה אחת להשמיד ולאבד את העם
היהודי ולמחות את זכר היהדות ולכלות כיליון מוחלט כל אשר בשם ישראל יקרא. אל נקמות, שופט הארץ השב גמול שבעתיים לצוררי עמך. זכור שועת "שמעת ישראל"שזעקו הלקוחים למוות, אל תדום לדמי אבות ובנים, אמהות ועולילהם, רבנן ארזי הלבנון
אדירי התורה ותלמידיהם ואנקת המעונים צעלה לפני כסא כבודך, לנקום במהירה לעינינו,
את נקמת דן בניך ובנותיך הקדושים והטהורים, שלא זכו לקבר ישראל, ככתוב כי דם עבדיו
יקום ונקם ישיב לצריו, וכיפר אדמתו עמו.
